מורשת מייסדים: עוגן, מצפן או מצגן?
*** להזמנת ספר תורת הארגונים ***
ככל שארגון צומח, גדל הצורך להתמקד בבניית יכולות, תהליכים ומנגנונים שיאפשרו לו להתמודד באופן מיטבי עם המציאות המשתנה. אולם במיוחד בנקודות מעבר משמעותיות, מנהיגות נבחנת גם ביכולת לזהות מה מתוך הדרך שעברנו הוא מקור הכוח של הארגון שחשוב לשמרו, ומה נדרש לשנות כדי להמשיך להתפתח?
האבות המייסדים מביאים לארגון לא רק היסטוריה, אלא גם זהות. הם מעצבים ערכים, סטנדרטים, ותפיסת מיתוג פנים וחוץ ארגונית. האתגר הניהולי הוא להפוך את רוח המייסדים למורשת חיה, כזו שממשיכה להנחות, לחבר ולחזק גם כאשר הארגון משתנה. כך למשל, כאשר סאטיה נאדלה נכנס כמנכ"ל מיקרוסופט, החברה שינתה כיוון כמעט בכל היבט – באסטרטגיה, בתרבות ובמודל העסקי. לצד השינוי העמוק, נשמר ה-DNA שהוביל את החברה מראשיתה: העצמת אנשים וארגונים באמצעות טכנולוגיה. הצלחת המהלך נבעה מהיכולת להבחין בין מהות שראוי לשמר לבין דרכי פעולה שנדרשו להשתנות.
מורשת אינה רק מה שהארגון משמר מעברו, אלא מה שבוחר באופן מודע ומושכל לקחת אל העתיד. מכאן שמורשת מייסדים יכולה להפוך לעוגן שמקבע את הארגון בעבר, אך גם להיות מצפן שמכוון אותו קדימה. כאמור, הדבר תלוי ביכולת ההנהלה לשלב ביניהם ולבנות מצגן – שילוב בין העוגן שמייצג את הערכים והזהות שיש לשמר, לבין המצפן שמכוון כיצד לתרגם אותם למציאות חדשה.
סוגיה זו עולה גם בפרשת השבוע, פרשת עקב, שם נאמר:
"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי" (ז, יז).
ערב כניסת בני ישראל לארץ, משה מכיר בחשש מפני האתגרים הצפויים ומכין אותם להתמודד עם מציאות חדשה ומורכבת. הוא בוחר להפנות את העם אל החוסן שבנה לאורך הדרך: "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (דברים ז, כא). המפרשים עומדים על ההבדל בין פסוק זה לבין הפסוק בהמשך: "כִּ ה' אֱ-לֹהֵיכֶם…הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י, יז). מדוע כאן מזכיר משה רק "אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" ואינו מציין "גיבור" כמתואר בפסוק בהמשך?
הפסוק הראשון הינו אחד מפסוקי העידוד לבני ישראל העומדים מול עמים חזקים המעוררים בהם חשש. משה מזכיר להם את הדרך שעברו ואת החוסן שנבנה בהם – את הניסים במצרים ואת הליווי הא-לוהי לאורך הדרך. הוא מסביר שאין סיבה לפחד מהגויים על אף גודלם, משתי סיבות עיקריות:
- "ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ": אתם לא לבד מול האויבים. האל שעשה את הניסים עד עתה ממשיך להיות לצידכם ולהגן עליכם.
- "אֵל": בעוד השם "א-לוהים" מבטא את מידת הדין, "אֵל" מבטא רחמים. האל שבקרבך נוהג בך במידת הרחמים.
הטעם שהזכיר רק "גָּדוֹל וְנוֹרָא" הוא כדי לרמוז לאבות האומה – אברהם ויעקב. על אברהם נאמר: "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" (יהושע יד, טו). כונה כך משום שהיה ראוי להיברא לפני אדם הראשון, אך נברא אחריו כדי שיוכל לתקן הדורות במידותיו. אברהם מסמל את הגדולה – את היכולת לפרוץ דרך, לתקן ולהניח יסודות ערכיים של חסד אמונה וצדק, מייצג את המצפן. יעקב נרמז במילה "נורא" שאמר בהקיצו מהחלום: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, ז). יעקב סלל דרך להתמודד עם מורכבות, מאבקים ותמורות במצבים משתנים – והניח את העוגן להתמודדות באמצעות תפילה, דורון ומלחמה. לעומת זאת, משה אינו מזכיר כאן את מידת הגבורה המזוהה עם יצחק, במיוחד ברגע המעבר, כאשר העם ניצב בפני מציאות חדשה, הדגש אינו רק על כוח ועוצמה, אלא על זהות, דרך וחוסן שנבנו לאורך המסע. "גדול" ו"נורא" אינם רק שמות תואר, הם מייצגים את המורשת של אברהם ויעקב אשר יחד הם מייצגים את השילוב המיטבי של המצגן – עוגן ומצפן מורשת שטבועה בנו, של פריצת דרך, התמודדות ואמונה – כוחות הנדרשים בשלב זה לעם כדי להתמודד בפני אתגר משמעותי.
יגאל אלון נהג לומר: "עַם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת עָבְרוֹ, הַוָּיָה שְׁלֹו דַּל וְעַתִּידוֹ לֽוּט בַּעֲרָפֶל", כדי להדגיש כי לימוד היסטוריה הכרחי לבניית זהות ועתיד. באופן דומה, ארגון בונה את חוסנו כשהוא מכיר את זהותו ויודע מאין שאב את כוחותיו. מנהיגים נמדדים גם ביכולת לזהות אלו ערכי יסוד חייבים להישמר גם כשהמציאות משתנה. האתגר הניהולי אינו לבחור בין עבר לעתיד, אלא לזהות את הליבה הרלוונטית של מורשת המייסדים ולתרגם אותה למצגן – עוגן ומצפן שמאפשרים לארגון לצמוח בכיוון הנכון.
*** הבלוג האהוב גם בספר ***


