סמליות האבן
התעמקות בשפה הארגונית של חברות רבות מגלה באופן מעניין כי המילה אבן שגורה בחיי היומיום הארגוני. כך למשל: אבן דרך הינו מונח המציין מאורע או נקודת ציון משמעותית הראויה לתשומת לב, לרוב במיקוד על אבני דרך פרויקטליים ומוצריים. דוגמא נוספת, בהקשר של ניהול זמן ותעדוף משימות, נוהגים להשתמש בצמד המילים אבנים גדולות כדי לציין משימות חשובות שיש להתמקד ולתעדף בסדר היום.
לצד דוגמאות אלה, מגוון ביטויים נוספים נשמעים חדשות לבקרים בשפה הארגונית הכוללים את המילה אבן, כגון 'אבן בוחן' המייצג מדד לבחינת מצב, או למשל המונח 'לא השאיר אבן על אבן' כדי לציין בדיקה יסודית או 'אבן נגף' המבטא גורם מכשיל או מעכב, או לחילופין הביטוי 'אבן שואבת' לציון פעילות שמושקעים בה זמן ותשומת לב ללא פרופורציה לתועלת המתקבלת ממנה.
על סמליות האבן, בפרשת השבוע, פרשת ויצא שם נאמר:
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא). ובהמשך נאמר: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה" (כח, יח).
נשאלת השאלה,
מה פשר ניסוח הנושא – פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד, שכן בתחילה כשיעקב שכב לישון נאמר "מֵאַבְנֵי" – לשון רבים, ובהמשך כשהשכים נאמר "הָאֶבֶן" – לשון יחיד?
נסביר,
רש"י מצטט מדרש (מסכת חולין דף צא עמוד ב'): התחילו האבנים לריב זו עם זו, כל אחת אומרת: 'עלי יניח צדיק את ראשו', מיד עשאן ה' אבן אחת. וזהו שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'.
מכאן, נראה כי המדרש נשען על ההנחה שיעקב לקח מאבני המקום – יותר מאבן אחת (=ולא כאילו נכתב 'ויקח אבן מאבני המקום').
עם זאת, ישנו קושי להתייחס למדרש כפשוטו שהאבנים אכן רבו על מי יניח ראשו הצדיק, לכן ננסה להרחיב את פריזמת הראיה ולהתבונן באבנים באופן סימבולי כמטפורה המייצגת תכונות ותחומים במחזור חיי האדם למשל:
- חיים לידה – אובניים
- מוות – מצבה / גולל
- תורה – לוחות הברית
- מים – אבן על פי הבאר
- משפט – אבן בוחן. אבני החושן.
- מסחר – אבן המשקל
- דרך – אבן דרך. כיוון. מרחק.
- מלחמה – אבן הקלע
- רכוש – אבנים יקרות
- בנין – אבן יסוד, אבן פינה, אבן הראשה
נראה כי כאשר אדם נמצא בביתו וחי חיי שיגרה די לו בסט התכונות שרגיל להשתמש כדי להתנהל בסביבתו המוכרת. אך בזמן יציאה מהשיגרה כגון בעת מעבר או בעת היטמעות בסביבה חדשה, כשאדם עוד לא יודע את הנדרש ממנו ולאיזו תכונה יזדקק יותר, הוא חש מצב של בלבול ומאבק לגבי דרך הפעולה הנכון והרצוי. מכאן נראה כי ניתן להבין את המדרש כך: האבנים – תכונות האדם השונות. לילה – זמן מעבר. האבנים מריבות – ריב לכאורה בין התכונות על דומיננטיות, על פיה ינהג יעקב אל מול האתגרים. עשאן אבן אחת – גיבש ייצוג לכל התכונות לכדי מכלול שיסייע ליעקב להתמודד עם מגוון מורכבויות ואתגרים – וזוהי אבן גדולה.
לכן יעקב מייחס חשיבות לאבן זו, ועשאה מצבה כי היא מייצגת הכוחות השונים להתמודדות. מנגד, בדרכו חזרה לסביבתו המוכרת, באופן סימבולי הוא עובר על יד גל אבנים (לג, מו) – התכונות מופיעות כל אחת בנפרד כי כאמור מדובר בהתמודדות עם מצב מוכר.
המילה אבן מקיפה את כלל היבטי החיים מלידה ועד מוות – באופן מוחשי, סימבולי, מטאפורי ומילולי. בפירוש הפסוקים לעיל נעשה שימוש במילה 'אבן' כמטאפורה לתכונות, לצד הצורך להתאימן למגוון מצבים במחזור החיים – שיגרה, נדודים, התיישבות במקום חדש – שכן כדי לעבור כל מצב בהצלחה נדרש סט תכונות שונה ורלוונטי לסיטואציה. אכן מעניין לראות איך האבן, אותו גוש חומר המשמש לבניין, מככב בדימויים העוסקים בעקרונות היסוד של חיינו – האישיים והארגוניים.