ירידה זמנית או רמה קבועה?
*** להזמנת ספר תורת הארגונים ***
המנכ"ל שם לב כי כבר תקופה העובדים עייפים, פחות חדים ופחות אפקטיביים, כתוצאה הארגון חווה מגוון טעויות שמקורן בעיקר באי מתן
תשומת לב מספקת. כשהעמיק הוא מצא כי על אף הסימפטום המשותף, אין מדובר בקבוצת עובדים הומוגנית. שכן חלק מהעובדים עד לאחרונה היו חרוצים, יוזמים ובעלי מחויבות גבוהה אך לאחר תקופה של שירות מילואים ממושך נראה אצלם ירידה בחדות ובאנרגיה. מנגד, קבוצה אחרת מייצגת עובדים שבפועל לא חל שינוי בהתנהגותם. הם מאופיינים בתפקוד בינוני יציב לאורך זמן, הם בעלי מחויבות נמוכה, נמנעים מלעשות מעבר לנדרש ונוטים לדחיינות ועיגול פינות.
סימפטום חיצוני דומה עשוי אפוא לשקף שתי מציאויות שונות בתכלית: סטייה זמנית מרמת ביצוע גבוהה, או דפוס קבוע של רמת ביצוע בינונית. זו הבחנה מהותית שמבוססת על השאלה מה עומד מאחורי הנתון, מה ההיסטוריה שמאחורי התסמין הנגלה לעין: האם מדובר בחריגה מהקו, או שמא זהו הקו עצמו. מכאן שסימפטום בלבד לרוב אינו תמיד מייצג מהימנה את המצב, נדרש להבין את ההיסטוריה של התפקוד כדי לזהות את גורם השורש.
על כך בפרשת השבוע, פרשת חוקת שם נאמר:
"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (במדבר כא, ד).
לאחר שמלך אדום סירב לתת לבני ישראל לעבור בארצו (כ, כא) הם עוקפים את אדום כדי להימנע ממלחמה. המקרה מתרחש לאחר מות אהרון, ואז נאמר "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". העם החל להתלונן גם על ה' וגם על משה ונענשו על ידי נחשים-שרפים (הכשה עם הארס המרגישה כמו שריפה). מנגד, ראינו מקרה אחר שבני ישראל לא שמעו למשה כאשר הגיע לבשר להם על היציאה ממצרים ושם נאמר: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט). אם כן נשאלת השאלה – מה ההבדל בין שני המקרים?
נראה כי על אף השימוש המשותף במילה "קוצר" ישנו הבדל בין הביטויים:
- קוצר רוח: עפ"י רש"י, הוא בלבול הדעת. בני ישראל היו במצרים בשעבוד ותנאים קשים ומשה בא ומבשר להם שהם עתידים לצאת משם, אך במקום גאולה, הם מקבלים תנאי עבודה קשים וחמורים יותר, זה גרם לבלבול. הם לא נענשו על כך, כי זה אנושי וטבעי, לחוש בלבול ועומס תחת לחץ. "קוצר רוח" – מצב בו אדם מתקשה לעבד את המציאות ואינו בר שיפוט רגיל.
- קוצר נפש לא מבטא בלבול רגעי אלא חוסר סבלנות מתמשך. יתר על כן, נראה שהדיבורים נגד ה' ומשה, מוכיחים כי אין בלבול אלא תביעה למלא רצונם בנושא המן ו.. מיד. לכן נענשו.
בניגוד ל-"קוצר רוח" במצרים שלא התלוננו נגד ה' אלא הפנו משפטם לה' שישפוט ביניהם על המצב שהורע. "קוצר נפש" מתאר חוסר סבלנות – לא בלבול, אלא עמדה, זה לא קושי להבין את המציאות, אלא קושי להמתין.
מכאן שסימפטום הוא רק נקודת פתיחה לאבחנה. מה שנראה כלפי חוץ, לרוב לא מספר את הסיפור המלא. השאלה האם הסימפטום מייצג חריגה ממסלול של ביצוע גבוה, או ביטוי עקבי של מסלול ביצוע בינוני. ההבחנה היא שמגדירה את אופן התגובה אל מול סיבת השורש. האתגר הניהולי טמון בהבנת ההיסטוריה שמאחורי הסימפטום: האם מדובר ב"קוצר רוח" – תגובה אנושית לתקופה חריגה, או ב"קוצר נפש" – דפוס מתמשך של חוסר סבלנות ומחויבות. שכן, לפעמים מה שנראה כמו עייפות, למעשה מייצג תקרת ביצוע.
*** הבלוג האהוב גם בספר ***