דתן ואבירם פוגשים ועד עובדים

*** להזמנת ספר תורת הארגונים ***

בחברת הייטק התארגנו העובדים להקמת וועד. הנהלת החברה ראתה במהלך איום על סמכותה ובתגובה בחרה לנקוט בקו תקיף שנועד לבלום את ההתארגנות. תוך זמן קצר העניין יצא מאיזון: חוסר אמון הדדי הפך לעימות גלוי והשיח עבר מהתמודדות עם סוגיות של תנאי עבודה ומנגנוני קבלת החלטות לזירה של כוחנות ולחץ עד כדי שביתות והליכים משפטיים הדדיים.

בחברה אחרת התרחשה התארגנות דומה אך ההנהלה לא ניסתה לעצור את קיומו של הוועד, אלא פעלה למסגר אותו בתוך מערכת יחסים מוסדרת. נפתח ערוץ הידברות, הוגדרו כללים, וההתארגנות הפכה לעוד מנגנון עבודה יציב בארגון. במקרה זה וועד העובדים אינו מהווה איום על סמכותה של הנהלת החברה אלא מנגנון פנים-ארגוני שמייצר תיווך ושתוף פעולה בין הנהלה לבין הצרכים והציפיות של העובדים.

ההבדל בין המקרים אינו ביחס לוועדי עובדים, אלא באופן שבו הנהלה מבינה קונפליקט. בחברה אחת קונפליקט זוהה כאיום על שליטה ולכן טופל באמצעות הסלמה, ובפועל ייצר בדיוק את מה שניסתה למנוע: אובדן שליטה מערכתי ושחיקה של אמון בסיסי. מנגד, בחברה השנייה הוא תורגם למנגנונים ארגוניים-ניהוליים. אם כן, מנהיגות אינה נבחנת ביכולת לדכא קונפליקט, אלא ביכולת לבנות לו גבולות פעולה כך שיהפוך לחלק ממנגנון היציבות ולא לאיום עליו.

על כך בפרשת השבוע, פרשת פנחס שם נאמר:       

"וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט).

רש"י מפרש כי דתן ואבירם הסיתו למחלוקת נגד משה, אהרון וה' שכן הפעלים "הִצּוּ" ו-"בְּהַצֹּתָם" הינם בבנין הפעיל. גם אבן עזרא מדגיש את המחלוקת והמריבה שכן "הִצּוּ" מלשון ריב כמו "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים" (שמות כא, כב).

הפסוק מתאר את דתן ואבירם כמי ש"הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… בְּהַצֹּתָם עַל ה'", כלומר כמי שפעלו נגד משה ואהרון ונגד ה'. עולה השאלה: הרי בפועל הם דיברו נגד משה ואהרון כפי שראינו בפרשת קורח (במדבר טז יב-יד), אם כן מדוע מצוין שמדובר גם בהתנגדות לה'?

 נסביר בשתי דרכים:

1. הנצי"ב מבחין בין שתי מחלוקות – דתן ואבירם התנגדו למשה באופן אישי עוד במצרים, שכאשר משה ראה שני אנשים עברים ניצים, אלה היו דתן ואבירם שאף מסרו עליו לפרעה. לעומת זאת, עדת קורח הפכה את המרד להתנגדות ישירה לה' כפי שמשה אומר להם: "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה'" (במדבר טז, יא).
2. החזקוני מסביר כי אין כאן שתי מחלוקות שונות, אלא מחלוקת אחת. עצם המריבה עם משה כמנהיג העם בשליחות ה' נחשבת מריבה עם השכינה לכן: "בְּהַצֹּתָם עַל ה'". חיזוק לכך ניתן לראות בדברי חז"ל: "החולק על רבו כחולק על השכינה" וכן: "יהי מורא רבך כמורה שמיים" (סנהדרין דף ק"י ע"א).

מכאן שהדגש אינו על עצם חוסר ההסכמה, מחלוקת עניינית והלכתית היא דבר רצוי וחיובי. אלא כאשר אי ההסכמה הופכת ל“הִצּוּ”: ריב, הסתה, מאבק כוח אישי ופגיעה בסמכות במקום עיסוק במהות ובתוכן. זהו המעבר מדיבור על משה ואהרן ככתובת לדיון, אל "בְּהַצֹּתָם עַל ה'", כלומר מצב שבו המחלוקת כבר אינה נשארת בתוך מסגרת של דיון על הנהגה, אלא הופכת לערעור על עצם מקור הסמכות והמסגרת עצמה.

כך גם בהיבט הארגוני-ניהולי, השאלה אינה האם יתעורר קונפליקט, שכן הוא בלתי נמנע, אלא כיצד הוא ממוסגר. עצם המחלוקת אינה הבעיה, אלא המעבר מאי הסכמה להסלמה שמערערת את גבולות השיח והופכת למאבק על שליטה. במובן זה, ועדי עובדים אינם איום ואינם פתרון, הם מבחן לבשלות ניהולית. מכאן שהבחירה של הנהלה אינה בין הסכמה להתנגדות, אלא בין ניהול מבוקר של קונפליקט לבין ניהול של משבר.

 

 

***  הבלוג האהוב גם בספר ***