מחיר היוהרה
עפ"י פרופסור יאיר אהרוני: 'אחת הסיבות המרכזיות לכישלונם של ארגונים היא התחושה של המנהלים העומדים בראשם כי הם יודעים הכל'.
נראה כי בשנים האחרונות, מחקרים מדגישים מנהיגות מסוג אחר. לא עוד מנהיגות המושתתת בעיקר על תכונות הנתפסות כביטחון עצמי, כל-יודע וכריזמה, אלא מנהיגות המושתתת בעיקר על תכונה הנתפסת כהיפך – תכונת הענווה. תכונה זו מאפשרת נכונות ופתיחות לקבל דעות ונקודות מבט חדשות ומגוונות, להודות בטעויות, ללמוד מביקורת – תוך סקרנות להרחבת האופקים וללמידה ממגוון מקורות ידע.
מנהיגים ענווים, הם שקטים וצנועים, כריזמטיים בדרכם ומבינים כי העוצמה טמונה במודעות למגבלות שלהם שהרי ללא קשר למעמד היחסי בהיררכיה הארגונית, אין אדם שיש לו את כל הידע והתשובות.
על כך בפרשת השבוע, פרשת פנחס, שם נאמר:
"וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־ מִשְׁפָּטן לִפְנֵ֥י יְהֹוָה" (במדבר כ"ז, ה').
נשאלת השאלה,
מדוע מופיעה הנון הסופית במילה "מִשְׁפָּטן" כאות רבתי?
נסביר:
רש"י בפירושו מצטט את דברי חז"ל במסכת סנהדרין דף ח': "נתעלמה ממנו ההלכה בהמשך וכאן נפרע ממנו על שנטל עטרה לומר: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי" (דברים א', י"ז). כלומר עפ"י פירוש זה, הנון הגדולה והמודגשת בפסוק באה לציין כי במקרה זה של בנות צלופחד נעלמה ממשה ההלכה (= 'בלאק-אאוט'). נראה, עפ"י חז"ל שזוהי למידה למשה בשל הנחייתו לשופטים – שאת הנושאים שאיתם הם מתקשים להתמודד יעבירו אליו. ניתן היה לכאורה להבין מהנחיה זו, כי משה מתנהג בהתנשאות על אחרים ולכן כאמור כלמידה, נעלמה ממנו ההלכה.
אך נמשיך ונשאל, מדוע דווקא פה מופיעה נון רבתי הרי ישנם מקרים נוספים בהם משה לא ידע ההלכה? כמו למשל במקרים הבאים:
- המקלל – "וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה" (ויקרא כ"ד, י"ב).
- המקושש -"וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר ט"ו, ל"ד).
- פסח שני – "וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהֹוָ֖ה לָכֶֽם׃" (במדבר ט', ח').
אלא נראה כי יש הבדל בין המקרים המצוינים לעיל למקרה של בנות צלופחד: בעוד למשל במקרה של המקלל – היה חשש שמשה יחמיר עמו בגלל שהרג את אביו במצרים (וטמנו בחול). במקרה של המקושש למשה היתה ידיעה חלקית – שכן הוא ידע שדין המקושש הוא מיתה ("מחלליה מות ימות"), אך לא ידע איזו מיתה. ובמקרה של פסח שני – משה אף זוכה לשבח על כך שתמיד יכול לפנות אל ה' בשאלה, מאחר ובמקרה של פסח שני לא היה דין כלל, מכאן שבמקרה זה לא נעלמה ההלכה ממשה אלא פשוט הידע הנדרש לא היה קיים.
אך במקרה של בנות צלופחד נאמר: "כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" (כ"ז, ז'), כלומר ההלכה היתה נהירה לבנות צלופחד אך ממשה היא נעלמה. עפ"י פירוש רש"י – 'ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה'. כאמור, נראה כי ההלכה שנעלמה ממשה (= 'בלאק-אאוט') כחלק מהלמידה לאור דבריו לשופטים.
באופן מעניין נציין גם כי התורה מעידה על משה שהיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה" וזה אף מעמיק את הקושי בפסוק שכן כיצד העניו מכל אדם ייטול עטרה לעצמו? אלא שנראה כי דברי משה לשופטים לא נבעו מיוהרה או מחוסר ענווה אלא נבעו משיקולי פרקטיות היררכית, אך על אף כוונתו, דבריו עלולים להתפרש אחרת ומכאן הלמידה למשה – שהתנשא למראית עין ככתובת לפתירת הנושאים הקשים ולכן נתעלמה ממנו ההלכה בנושא שנחשב ברור וטריוואילי.
כאמור, הענווה מאפשרת להיות מודעים למה שאיננו יודעים, מניעה רצון וסקרנות להרחבת האופקים ולמידה ממגוון מקורות ידע. בעלי ענווה, הינם בעלי יכולת להודות בטעויות, להתייעץ, ללמוד מביקורת, להיות פתוחים לנקודות מבט שונות וחדשות, ללמוד ולהשתפר, ולקבל את מגבלותיהם.
בכוחה של מנהיגות ענווה להעצים את המטרות והערכים הארגוניים. מאחר וסגנון מנהיגות זו מאפשרת גם לעובדים להוביל וכך להתפתח באופן אישי ומקצועי וכן מאפשרת למנהיג לנהל על בסיס עושר של זוויות חדשות ומעניינות, שנראה כי לא היה נחשף אליהם אלמלא גישתו.
מנהיג כזה מעורר השראה, מטפח צוותים חזקים ומחויבים, מאפשר סביבת עבודה פורייה לחדשנות ויצירתיות ובעיקר משרה אווירה טובה של עשייה ותרומה משמעותית. בניגוד ליוהרה, לתכונת הענווה כח, חוזק ועוצמה שבאים לידי ביטוי בכל הרבדים והממשקים הן האישיים והן הארגוניים. טפחו אותה !
הצטרפו לעשרות המנהלים ובעלי העסקים שנהנים מהניוזלטר של נוגט אסטרטגיות.
הירשמו לקבלת טיפים, מאמרים ולעדכונים מהבלוג השבועי "תורת הארגונים"