האמנם —
'לא חשוב מי אמר ראשון, אלא מי קיבל את הקרדיט?'
אחד העקרונות החשובים בעיני ולכאורה הטריוויאליים בניהול צוות הוא לתת לעובדים את הקרדיט המגיע להם, למשל על עבודה טובה שביצעו או על הברקה שהגו. הם התאמצו, השקיעו, הכינו מצגת מקצועית, כתבו דו"ח מקיף או העלו רעיון מבריק – פרגנו להם, לא רק בארבע עיניים אלא גם מול המנהלים והעמיתים. לא תאמינו כמה זה יתרום למוטיבציה ולפיתוח העובדים, הצוות והארגון. מנגד, הנזק שיגרם מניכוס קרדיט לא לכם עולה לאין שיעור על הרווח שתרוויחו, אם בכלל. האמנם 'לא חשוב מי אמר ראשון, אלא מי קיבל את הקרדיט?'
על כך בפרשת השבוע, פרשת ויקהל-פקודי, שם נאמר:
"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה" (שמות ל"ה, כ"ב).
2 שאלות מסקרנות עולות מהפסוק:
1. מדוע משתמש הכתוב בביטוי אינטימי ולכאורה לא הולם "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים"?
2. מה הקשר בין "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים" לתרומת המשכן?
ישנם מגוון פירושים לשאלות שהועלו:
- רש"י – הכוונה "עם הנשים"
- תרגום אונקולוס – יש לקרוא "ויביאו" במקום "ויבואו", שהגברים הביאו את הנשים כשהן עונדות את התכשיטים כדי להזדרז במתן התרומה.
- ופירוש המלבים – "על" במשמעות "נוסף", כמו "וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א', י') כאשר הגיעו הגברים לתרום מצאו כי הנשים כבר הזדרזו לתרום למשכן ולכן תרמו תרומה נוספת על זו של הנשים.
ניתן גם לפרש באופן הבא:
בחטא העגל, כאשר אהרון ביקש מהגברים להביא את הזהב מאזני הנשים עבור העגל, הנשים לא הסכימו לתת ולכן נאמר: "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (ל"ב, ג) לכאורה ניתן היה לשער כי הנשים לא הסכימו לתרום את תכשיטיהן לעגל, בשל חיבתן לתכשיטים ולא בשל התנגדותן לעגל, אלא באה התורה להעיד כי כאשר נתבקשו הנשים לתרום את תכשיטיהן למשכן, לא רק שתרמו מרצון אלא הזדרזו אף יותר מהגברים.
בנוסף, כידוע המשכן הינו תיקון למעשה העגל – בניית מרכז רוחני לעם ישראל. מכיוון שרק הגברים חטאו בעגל, ניתן היה לטעות ולחשוב כי הנשים יראו עצמן פטורות מתרומה לבניית המשכן מאחר ואין להן מה לתקן. אלא באה התורה ומעידה, כאמור, שהנשים נתנו גם ברצון וגם בזריזות.
למעשה, פסוק זה מעניק קרדיט לנשים שכן על אף שלא היו חייבות, הזדרזו ותרמו בחפץ לב את תכשיטיהן למען המטרה הנעלה.
עד כמה שזה נשמע טריוויאלי, מתן קרדיט למי שמגיע הינו כלל חשוב בניהול ובכלל ביחסים בין אנשים. אחת הדוגמאות ליישום הכלל הנ"ל היא מנהיגים לאורך ההיסטוריה שהתייחסו לעצמם בלשון רבים (למשל מרגרט תאצ'ר בהכרזתה מ-1989 "הפכנו לסבתא"). אמנם השימוש בלשון רבים בדרך כלל מצביע על כך שאדם מדבר גם בשם אחרים, אולם מחקרים מצביעים כי השימוש במילה "אנחנו" מסמל גם כי הדובר מתחשב יותר באחרים וככל הנראה, בשל כך, הינו מנהיג טוב יותר. יתכן אולי כי השינוי בהתבטאות מ"אני" ל"אנחנו" לא תהפוך אתכם למנהיגים היסטוריים, אך היא תאפשר לכם להיות מודעים יותר לצרכים של אחרים ובכך להיות אנשים טובים יותר.
הצטרפו לעשרות המנהלים ובעלי העסקים שנהנים מהניוזלטר של נוגט אסטרטגיות.
הירשמו לקבלת טיפים, מאמרים ולעדכונים מהבלוג השבועי "תורת הארגונים"
(2016) יצירתיות וחדשנות ברמת הפרט
למול
איכות ואחדות הביצוע ברמת הארגון
ארגונים רבים מתמודדים עם הצורך לגשר בין טיפוח היצירתיות, החדשנות והחשיבה ללא קופסא בקרב העובדים, לבין הפקת תוצרים ברמה איכותית ובלתי מתפשרת אשר נותנים מענה מדויק לדרישות הלקוח ולתקנים בהם נדרש המוצר לעמוד.
לכאורה טמונה כאן סתירה מובנית, מאחר ועמידה מדויקת בדרישות הלקוח והתקנים מגבילה את ביטוי היצירתיות של העובד ולמעשה הוא נדרש להתאים את עבודתו לתקנים ולדרישות.
בהקשר זה, בפרשת השבוע, פרשת ויקהל, נאמר בציווי על השבת: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם; אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (לה', א').
מנגד, בהמשך, בציווי על המשכן נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (לה', ד).
במצוות השבת נאמר "אלה הדברים" בלשון רבים ובמצוות המשכן נאמר "זה הדבר" בלשון יחיד.
מה הטעם לכך?
יתרה מכך, נראה כי לפי אופי הציווי היה צריך להיאמר להיפך –
שכן מצוות המשכן טומנת בחובה מגוון פרטים של כלים, חומרים, מידות ועבודה רבה ולכן מן הראוי היה לנקוט בה לשון רבים. מנגד, שבת, זו מצווה אחת אשר אמנם כוללת פרטים רבים אך עדיין ניתן היה להשתמש בהקשרה בלשון יחיד.
ההסבר לכך טמון בהבנת המהות של כל אחת מהמצוות.
רמת ההקפדה על מצוות שמירת שבת משתנה בין אנשים. שכן מעבר לדרישות המצווה, ישנן רמות שונות של הקפדה שאדם מגדיר לעצמו. יש אנשים שינהגו חומרות ודקדוקים אשר יביעו ביטוי שונה לאופי ולקדושת השבת.
אך במשכן, אין מקום לפירוש והקפדה אישית, הביצוע חייב להיות מתואם ומכוון על ידי כל העם כדי שיצא הדבר מתוקן וראוי מתחת ידם. לא יכול להיות משכן אשר כל אחד יביא את דעתו לידי ביטוי בהקשר של חומרים, צבעים וצורה. על כן חייבים כולם להתאחד ולראות את המטרה המשותפת אל מול עיניהם ולכוון פעולתם יחד.
באופן סמלי, ניתן להסתכל על מיקום החושים של האדם כחלק מהסבר זה:
בעוד שבראש נמצאים חושי הראייה, השמיעה, הריח והטעם – ארבעה חושים סובייקטיביים המבדילים בין אדם לאדם, חוש המישוש — הביצוע והעשייה נמצא בידיים – חוש בודד.
שכן, אפשר שיהיו דעות, רצונות, טעמים ודרכי הסתכלות שונים אך ברמת הביצוע חייבת להיות אחדות. לכן בשבת – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" – יש מקום לריבוי דעות והבעת יצירתיות ובמשכן כשהפוקוס ברמת הביצוע נאמר "זֶה הַדָּבָר".
אנו חיים בעידן בו החדשנות חיונית להישרדות הארגונית. במקומות בהם קיימת מגבלה להביע יצירתיות בשל התחייבות לעמידה בדרישות התוצר הסופי, בהחלט יש מקום להביע חדשנות ויצירתיות בדרך ובתהליך להשגת התפוקה הרצויה. כך למשל ניתן לשלב פתרונות יצירתיים לבעיות עסקיות כגון: דרכים לקיצור Time To Market, תהליכים לצמצום עלויות התפעול הגבוהות, ייעול תהליכים ושיפור ביצועים.
שכן, החשיבה היצירתית והחדשנות יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון תחומים ואופנים (כמו השבת) וזאת מבלי לפגוע במושלמות התוצר הסופי (המשכן). ואף להיפך — גישה משולבת זו – תתרום לכך!
הצטרפו לעשרות המנהלים ובעלי העסקים שנהנים מהניוזלטר של נוגט אסטרטגיות.
הירשמו לקבלת טיפים, מאמרים ולעדכונים מהבלוג השבועי "תורת הארגונים"