שלושה מסננים: כוחה של השהייה מנהיגותית

*** להזמנת ספר תורת הארגונים ***

יום חמישי, 16:00. סמנכ"ל הפיתוח עידכן את המנכ"לית כי התגלתה פרצת אבטחה בגרסה שהושקה יום קודם ללקוח מרכזי של החברה. על פי הנהלים, נדרש דיווח מיידי ורשמי ללקוח ולדירקטוריון. משמעות צעד זה כוללת בין היתר היבטים כגון: עצירת הפרויקט, פגיעה במוניטין החברה, פגיעה במוטיבציה של הצוות וסיכון חוזה אסטרטגי בהיקף של מיליונים.

בנקודה זו, המנכ"לית בוחרת שלא לפעול על אוטומט, אלא לבחון ההחלטה דרך שלושה מסננים:

1. מסנן "כלי החרס": מה באמת עלול להישבר כאן? התשובה אינה טכנית בלבד. מעבר לתקלה, נמצאים על הכף אמון הלקוח, מורל הצוות והקשרים הבין-אישיים שנבנו לאורך זמן. אלו הם דוגמאות לנכסים השבירים של הארגון שכאשר הם נסדקים, קשה מאוד להשיבם לקדמותם.
2. מסנן הזמן האסטרטגי: האם השהייה מייצרת ערך ממשי? הערכה מקצועית של סמנכל הפיתוח הצביעה על כך שתוך 24 שעות ניתן לייצר תיקון ראשוני. במצב כזה, זמן הינו משאב שמאפשר להפוך דיווח על כשל לדיווח על שליטה.
3. מסנן "הקו האדום": האם מדובר באירוע של סכנה לנכסים המשמעותיים של הלקוח, סכנת הונאה, הפרה חוקית, סכנת חיים או הפרה ערכית מהותית? משהתברר שהתקלה אינה עונה על אחד הקריטריונים הללו, מתקבלת החלטה מנהיגותית של השהיה מוגדרת.

השהיה מנהיגותית הינה חלון זמן מוגדר שבו הארגון אינו מסתיר את הבעיה, אלא מנהל אותה בתבונה. במהלך חלון זמן זה, הלקוח מקבל עדכון אישי וישיר, צוות הפיתוח פועל במרחב ממוקד, ומתקדם הן בתיקון התקלה, הן בבניית מנגנונים להמשך. כאשר יוצא הדיווח הרשמי למחרת, הוא כבר מספר סיפור אחר. לא רק על תקלה, אלא על אחריות: הבעיה זוהתה, הלקוח עודכן והתיקון כבר יושם. השקיפות נשמרת, אך אינה הרסנית, אלא אחראית ובונה אמון.

עיקרון זה בא לידי ביטוי בפרשות השבוע, פרשות תזריע מצורע, שם נאמר:

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" (ויקרא יד, לו).

נראה כי לצד הציווי על דיני טומאה, טהרה ונגעים, חסה התורה על ממונם ורכושם של ישראל. הכהן נותן לבעל הבית זמן ומרחב פעולה לפנות את כליו ומטלטליו בטרם יכריז על המראה כנגע צרעת וכתוצאה כל מה שנמצא בבית יטמא. כל זמן שאין הכרזה על יד הכהן אין חלים דיני טומאה. הכהן מאפשר שלב ביניים לצמצום נזקים ולהיערכות.

יתר על כן, מעניין לראות את המעבר מלשון יחיד בפסוק הקודם (לה): "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת…" ללשון רבים בפסוק זה: "וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת", מעבר המלמד כי התמודדות עם משבר היא מאמץ משותף. בעל הבית פונה לכהן בזו הלשון: "כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" ואז הכהן מנחה אותו לפנות את הבית. כדי לזרז פעולה זו לפני הכרזת הכהן, נרתמים לעזרת בעל הבית בני הבית וחבריו, לכן "פִנּוּ" בלשון ברבים.

רש"י מוסיף נדבך משמעותי כאשר מסביר על מה חסה התורה: אם על כלי כסף – יטבילם ויטהרו. ואם על אוכלין ומשקין – יאכלם בימי טומאתו. התורה חסה דווקא על כלי חרס שאין להם טהרה, שבירתן היא טהרתם. כלי חרס, כלים פשוטים לכאורה שאינם ברי תיקון מייצגים נכסים שאובדנם בלתי הפיך.

באופן דומה, מנהיגות נמדדת באיכות שיקול הדעת וביכולת לבחור את התזמון הנכון לפעולה. קיים חלון זמן קריטי בין גילוי כשל לבין הפיכתו לאירוע רשמי ובו נבחנת היכולת לשקול השלכות ולפעול באופן שמאזן בין תיקון מהיר לבין שמירה על אמון.

שלושת המסננים הינם כלי שליטה וניהול סיכונים למזעור תגובה שגויה: "כלי החרס" בוחן אלו נכסים שיסדקו יהיה קשה להשיבם לקדמותם. "הזמן האסטרטגי" בוחן האם השהייה מוגדרת מייצרת ערך, ו-"הקו האדום" מגדיר את גבולות האחריות שאינם מאפשרים השהיה. רק שילובם מאפשר השהייה אקטיבית לגיטימית; בהיעדרם, היא עלולה להפוך לדחייה מסוכנת.  נראה כי "ופינו את הבית" אינו רק עיקרון הלכתי, אלא מודל ניהולי: לא דחייה של פעולה, אלא ניהול מושכל של הזמן שבין זיהוי הכשל לבין הדיווח הרשמי. במרחב הזה נמדדת מנהיגות, ובו נבנה, או נשחק, הנכס העיקרי של הארגון – האמון, הן של העובדים, הן של הלקוח, הן של הדירקטוריון. 

 

***  הבלוג האהוב גם בספר ***