רוצים התחדשות ארגונית? תצומו!

*** להזמנת ספר תורת הארגונים ***

מנהלים רבים מציינים כי היו שמחים לראות יותר יצירתיות ויוזמה אישית מצד עובדיהם – כמיומנויות חיוניות להתפתחות הארגון. אך בפועל הם אינם מאפשרים זאת. נראה כי עומס המשימות השוטף, לצד הצורך לעמוד בדרישות לקוח ותקנים רגולטוריים, כמעט ולא משאירים זמן או פניות להעלאת רעיונות חדשים. במציאות כזו, המרחב ליצירתיות ויוזמה מצטמצם תחת עומס השגרה.

מכאן התשובה לשאלה: איך מייצרים מרחב של יצירתיות ויוזמה בתוך סביבה עמוסה ותובענית – טמונה בפרדוקס לכאורה: שיטתיות כמפתח לחדשנות.

לא רק שאין סתירה בין עבודה לפי סדר וכללים לבין חשיבה יוצרת, אלא להפך, שיטתיות נכונה היא זו שמאפשרת אותה. מסגרת מוגדרת יוצרת קרקע פורייה להנבטת רעיונות. ארגון שפועל על פי סטנדרטים ברורים ומנהל שגרות עבודה עקביות, מייצר למעשה גבולות שמעניקים ביטחון ובכך גם פניות הנדרשת לצמיחה וחדשנות. לא בכדי ליל הסדר – הוא גם חג החירות, הסדר מייצר את החירות. אמנם שיטתיות מייצגת ההפך מ"באז-וורד" אך היא הכרחית כבסיס ליצירת הבאז הארגוני הבא.

על  כך בפרשות השבוע, אחרי מות-קדושים, שם נאמר:

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא טז, כט).

יום כיפור אינו רק יום של חשבון נפש אישי, אלא גם יום של עצירת השגרה כדי לאפשר למשהו חדש להיוולד. הוא כולל שלושה מרכיבים עיקריים:

1. עינוי הנפש (צום): לפי אבן עזרא: כל עינוי שבמקרא דבק עם הנפש – הוא צום. תענית, שלא תאמר אתענה על ידי טורח ועיסוק במלאכה קשה כי אז רק החלק העוסק במלאכה מתענה ומתייגע מהטורח, אך לא כל גופו. התענית הוא עינוי לכל הגוף באופן שווה.
2. איסור מלאכה: עצירה מוחלטת "כל מלאכה לא תעשו". "כל" ניתן לפרש כ- כלשהו וגם כ-כולל- שגם פעולה חלקית אסורה. נדרשת עצירה מלאה של העשייה השגרתית, כדי לאפשר התחלה חדשה.
3. עבודת הכהן: כוללת: (1) קורבנות יום כיפור לרבות, שני השעירים: אחד מכפר על חטאים במקדש והוא קרב על המזבח והשני משתלח לעזאזל ותפקידו לכפר על ידי חטאי הציבור. (2) וידוי: הכהן מתוודה על חטאי הציבור: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (טז, כא). בהיות השעיר נושא עוונות רבים, לא ראוי להיות קורבן במזבח. עבודת הכהן מייצגת שילוב בין אחריות אישית על מה שדורש תיקון (וידוי) לצד שחרור חיצוני של מה שמעכב ומעמיס (קורבנות ושילוח השעיר).

בנוסף, נראה כי הפסוק מתייחס רק להיבטים של עינוי נפש ואיסור מלאכה, כי אלה נוהגים תמיד גם כשאין בית מקדש. שאף אם אין עבודת הכהן, עדיין יש לקיים צום ושביתה ממלאכה, אשר חלים על כל חלקי העם גם על הגר והאזרח. חובת הפרט קיימת גם כשאין היבט ציבורי כללי, שכן האחריות לשינוי והתחדשות אינה תלויה רק ​​במנגנון מערכתי, אלא קודם לו אחריות הפרט.

מכאן נגזרים שלושה תנאים החיוניים לשינוי המתקיימים במסגרת כללים ברורים: אחידות חווייתית – כולם שותפים (צום), עצירה מלאה (איסור מלאכה) ואחריות לצד שחרור (עבודת הכהן).  מסגרת זו מאפשרת לארגון להניח לרגע את מלאכה השוטפת, לזהות דפוסים מעכבים ולשחרר את מה שכבר לא משרת אותו. רק בתוך מסגרת של בהירות ויציבות, ניתן לפנות מקום לצמיחה של רעיונות חדשים. רוצים התחדשות ארגונית? תצומו!

 

***  הבלוג האהוב גם בספר ***