מידת הסבירות

 

עפ"י פיטר דרוקר: "יש סיכון שאינך יכול להרשות לעצמך לקחת ויש סיכון שאינך יכול להרשות לעצמך לא לקחת". סיכון הוא ביטוי לתרחיש שעלול להתממש שלא לפי התכנון ושטמון בו פוטנציאל לגרימת נזק. לכן ניהול סיכונים אינו עניין בירוקרטי או אופציונלי אלא הכרח במיוחד בימים אלה המאופיינים ברמה גבוהה של אי וודאות ועמימות.

אחריות הארגון להגדיר שגרות תקופתיות לניתוח שיטתי של גורמי סיכון לצד הגדרת פעולות הנדרשות כדי למנוע או למזער התממשותם – באופן מושכל ומבעוד מועד. עם זאת הקצאה ותעדוף משאבים כגון תקציב, כח אדם מתאים וזמן לטובת הסיכונים יוגדרו בהתאם לרמת הסיכון שמחושבת למשל באמצעות מכפלת חומרת הסיכון (1-5) בהסתברותו (1-5). כך למשל: סיכונים שרמתם מעל 12 מומלץ כי יקבלו תשומות ניהוליות ומשאבים הולמים עד להורדת רמתם. לעומתם, עבור סיכונים שרמתם 5-10  מומלץ להגדיר פעולות שיסייעו להוריד הסיכון בהתאם לתיעדוף משאבי החברה. מנגד, לסיכונים שרמתם נמוכה מ-5  רצוי לבצע ניטור תקופתי כדי לוודא כי רמתם לא הוחמרה.

על כך בפרשת השבוע, פרשת ויקרא שם נאמר:

"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ויקרא ד, ב)

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד, יג)

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (ויקרא ד, כב)

האם גיוון השימוש במילות הקישור "כי", "אם" ו-"אשר" מטרתו להעשיר את הטקסט המקראי או שמא ישנה משמעות מכוונת?

עפ"י הכלי יקר ורבינו בחיי, עושר המילים מטרתו לרמוז על מידת הסבירות, נפרט:

• כי – בהקשר של יחיד. יורה על כך שקרוב לוודאי שיחיד יחטא בשוגג מבלי להתכוון.
• אם – בהקשר של כל העם. נראה כי עם שלם החוטא ואין אחד שרואה שהנעשה אינו כשורה הינו מקרה שסבירות התממשותו נמוכה, ובוודאי פחותה מזו של "כי". לכן "אם" מופיע למשל גם בהקשר הכהן הגדול.
• אשר – מורה על רמת התממשות בסבירות גבוהה יותר מ-"כי", מוזכרת בהקשר לנשיא, מאחר שכוח רב מרוכז בידיו ולהחלטותיו השפעה רבה על כן כמעט ודאי שיבוא לידי טעות וחטא.

אם כך, כיצד נסביר את הפסוק "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה" (ד, כז) לכאורה לפי הנאמר לעיל היה צריך לומר "כי" (כמו "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה") אלא לשון הפסוק "נֶפֶשׁ אַחַת" כלומר כולם עושים הדבר הנכון ("האדם הסביר") ורק אחד חוטא, מאחר וסבירות התממשותו של מצב מעין זה היא נמוכה, משתמש בלשון "אם".

לטעות זה אנושי. ארגונים מורכבים מאנשים לכן טעויות יקרו, השאלה היא בתדירות אל מול רמות הסבירות והחומרה. אמנם ההתייחסות לחטא היא כאל סיכון – כתרחיש שעלול להתממש ושטמון בו פוטנציאל לגרימת נזק, עם זאת רמת הסיכון להתממשות כל סוג חטא היא שונה ומכאן ההתייחסות הדיפרנציאלית עפ"י הבחנה בין היחיד והעם ועפ"י הבחנה פרופסיונלית בין תפקיד הכהן לתפקיד הנשיא, אשר באה לידי ביטוי כאמור גם בלשון הננקטת – כי, אם, אשר.

חשיבה מבוססת סיכונים, גם בהקשר הארגוני היא אמצעי קריטי להשגת מטרות. מכאן שעל אף העומס השוטף מחד ותחושת הבירוקרטיה לכאורה מנגד, מומלץ לתת לנושא ניהול הסיכונים את החשיבות ההולמת על מנת לאתר מוקדם ככל הניתן ומבעוד מועד נקודות תורפה וכשלים פוטנציאליים ולנקוט פעולות על מנת למזערם או אף להעלימם.

מעניין לראות את עקרון רמות הסבירות ממתודולוגיית ניהול סיכונים בא לידי ביטוי בראי שפת הקורבנות. עקרונות רלוונטיים שאף מקבלים משנה תוקף וחשיבות גם בימים אלה.

 

***  חדש – הבלוג האהוב גם בספר ***

 *** פרטים והזמנות: ספר תורת הארגונים ***