עמדת הכרובים
מטרת העל של הנהלה היא מצד אחד לדאוג שתהיה עוגה לחלוקה – דאגה לרווח וצמיחה ומצד שני לדאוג לחלוקה אופטימלית בין כל בעלי העניין הרלוונטיים – כך שכל קבוצה תהיה מרוצה בחלקה.
חלוקת עוגת הרווחים היא 'משחק סכום אפס', חלק שניתן לקבוצה אחת נגרע מקבוצה אחרת. מכאן שעל אף שקיימת הסכמה שההכרח הוא שתהיה עוגה לחלוקה, אחד האתגרים הוא לגשר בין התפיסות האישיות של בעלי העניין השונים לגבי שיטת החלוקה. תפיסה הנעה בין הסתכלות ממוקדת בהעברה תדירה של מזומנים לחשבון הבנק האישי לבין הסתכלות ממוקדת יותר בהשקעות לטובת הארגון בטווח הארוך.
כשהמטרות האישיות גוברות על המטרות המשותפות עלולה להתערער תחושת היציבות והמחוברות בין חברי הנהלת הארגון. יתר על כן, חשיבה מעין זו עשויה גם להשפיע על החלטות ופעולות שאינם בהלימה ואינם אופטימליים עם טובת הארגון.
נראה כי אחד התנאים להצלחה ארגונית היא ההבנה של התמונה הכוללת מעבר לצרכים האישיים תוך נכונות לתרום למען ההצלחה המשותפת – הגדלת העוגה הארגונית וכתוצאה גם הגדלת הנתח האישי.
על כך בפרשת השבוע, פרשת תרומה שם נאמר:
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כ).
בעוד שכאן נאמר: ש"פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו", בספר דברי הימים ב (ג, יג) נאמר: "וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת". הגמרא (בבא בתרא דף צט ע"א) מסבירה הסתירה לכאורה, בספר שמות מתואר מצב שישראל עושים רצונו של מקום, ואילו בדברי הימים מתואר מצב שאין עושים רצונו. עפ"י פירוש זה, הכרובים מגיבים להתנהגות העם ולמעשה גם משמשים אינדיקציה למצבו הרוחני.
בד בבד ניתן להרחיב הפירוש גם לתובנה נוספת לגבי תפקיד הכרובים, שכן בנוסף להיותם סיסמוגרף להתנהגות העם, אופן מיצוב עמידתם רומז גם על הדרך הרצויה. נפרט:
- "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – רצונו של מקום: נקודת ההנחה היא שקיום המצוות מכוון לעשות רצון הבורא. מכיוון שלא תמיד הן מפורטות, פרשנות חכמים מרחיבה לגבי החלק המעשי של הציווי. אם כן, מה רצונו של מקום? להיות "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו"- לראות את צרכי האחר וצרכי הכלל מעבר לצרכים האישיים. כלומר רצונו של מקום הוא מיקוד באחר ובכלל.
- וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת – אין רצונו של מקום: לפי הפשט ניתן לפרש כי פניהם לכיוון אולם המקדש (בית ה'). אך אפשר גם להתייחס ל-"בית" כמטפורה לתיאור פנימיות (כדוגמת: "מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" כה, יא). כאשר אדם ממוקד רק במיטוב צרכיו האישיים מבלי לתת הדעת לערכים, למטרות משותפות, לרצונות ולצרכים של אחרים, זה מצב לא רצוי וזו הכוונה ב-"עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם" שמרוכז ב-"רגליו" בלבד. מכאן, מאחר "ופְנֵיהֶם לַבָּיִת" – שמרוכזים בעצמם שאין פניות ויכולת לראות מעבר, למשל גם את טובת הכלל, וזה כאמור הכוונה שאין עושים רצונו של מקום.
באנלוגיה לכך, סקר שבוצע ב-520 ארגונים עסקיים ב-17 מדינות, מצא כי מנכ"לים שהציבו את האינטרסים והצרכים של כלל בעלי העניין לפני מקסום הרווח לבעלים, יצרו מעורבות גדולה יותר בקרב העובדים והלקוחות, ואף עמדו ביעדיהם הכספיים. כלומר הרחבת פריזמת הראייה לכלל בעלי העניין לא רק שלא פגעה ביעדים, אלא לעיתים בכוחה אף להגדיל את היקף העוגה.
נקודה מעניינת היא להגדיר את מיקום הארגון בסקאלה שבין "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" לבין "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" וכן להגדיר המודל לחלוקה מיטבית של עוגת הרווחים – באופן הגון והוגן בין כלל בעלי העניין, מתוך גישה פרואקטיבית ל-רצונו של מקום. מיצוב הכרובים מעלה נקודה מהותית וערכית למחשבה.