על שכחה והרגלים
עפ"י אמרה צה"לית ידועה:
פעם ראשונה – מקרה,
פעם שניה – צירוף מקרים
פעם שלישית – זו כבר תופעה המסתמנת כנורמה.
כאשר מתקיימת התנהגות שחוזרת על עצמה באופן שיגרתי ולעיתים גם באופן לא מודע, נדמה שזו כבר הופכת להיות תופעה, שיטה ואף הרגל. היא הופכת להיות חלק מהסטייט אוף מיינד המתבטא בין היתר גם בהתנהגויות בפועל.
פרופ' מינצברג בחן הרגלים של מנהלים, בין היתר הוא עקב אחר שגרת פעולותיהם כדי להבין מה הן הפעולות שהם עושים בפועל, מול מה שהם אומרים שהם עושים. הוא מצא כי מרבית זמנם של מנהלים מושקע בפעולות כגון: כיבוי שריפות, השתתפות בפגישות, קביעה וביטול של פגישות ועוד. מינצברג ראה כי מנהלים לא חושבים ולא מתכננים את הפעולות שלהם במהלך היום, פשוט כי אין להם זמן לזה. הם פועלים על-פי ההרגלים שלהם, ובמקום לאמץ הרגל חשוב של לעצור במשך היום לפחות פעם אחת, לבחון את רשימת המשימות שנערמות על שולחן העבודה ולהתמקד בשאלה מרכזית אחת – האם אכן המיקוד הוא בדברים החשובים באמת או שמא מתמקדים במה שרגילים – בדברים שנדחפים במהלך היום?
על כך בפרשת השבוע פרשת עקב, שם נאמר:
"וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (דברים ח', י"ט).
בפסוק זה משה מזהיר את עם ישראל, שאם ישכח את ה', עונשו שיאבד.
נשאלת השאלה,
איך ניתן להעניש בעונש כלכך חמור על עצם השכחה, שהרי מדובר בתופעה אנושית שקורית מדי פעם לכל אדם?
נסביר,
העונש המוזכר בפסוק אכן מתייחס לעבודה זרה – "וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם" ולא לעצם השכחה. עם זאת השימוש בלשון הכפולה "שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח", בדומה לשימוש בלשון זו במקומות אחרים כדוגמת: הוכח תוכיח, פקד יפקוד, בא להדגיש כי אין מדובר במקרה של שכחה חד פעמית אלא במצב עקבי של שכחה. ההנחה בפסוק היא כי שכחה באופן קבוע, הינה הסדק הראשון בסכר, אשר יגדל בהדרגה אם לא נהיה מודעים לו ולהשפעתו ההרסנית בשלב זה. מכאן שסדק זה – השכחה, בסופו גם יוביל לחיפוש תחליפים למילוי הוואקום הרוחני שנוצר — בצורת אלוהים אחרים. כאמור, הענישה היא אינה על עצם השכחה, אך שכחה שאינה חד פעמית יכולה להיות הצעד הראשון לעבר אלוהים אחרים ועל כך הענישה.
יתירה מכך, הפסוק משתמש בלשון "וְהָיָה" עפ"י פירוש אורח חיים: לשון "והיה" היא לשון שמחה כדוגמת בשורת הארץ "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כ"ו, א') או בשורת הבנים: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ" (שמות י"ג, י"ד) לעומת לשון "ויהי" שהיא לשון צער וצרה כדוגמת "ויהי בימי אחשוורוש" (מסכת מגילה דף י', ע"ב) .
לפיכך "אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ואתה שמח על כך, שהרי נאמר לשון "והיה", נראה כי בהמשך גם תחפש אלוהים אחרים כמענה לצורך רוחני, לכן עונשך יהיה חמור. כאמור, עצם השכחה אינה מעידה מקרית או חד-פעמית אלא פריצת הסדק הראשון בסכר שאת המשך גדילתו קשה לסכור ובכך למנוע השיטפון אל עבר עבודת אלוהים אחרים.
יש לציין כי באופן כללי ההתנהגות שלנו מושתתת על אוסף הרגלים – וטוב שכך. ישנם הרגלים שמשרתים ומקדמים אותנו, כדוגמת עבודת ה' המוזכרת בפסוק לעיל שמומלץ לשמר ולטפח. לעומת זאת ישנם הרגלים המפריעים להתפתחות שלנו, אלה הרגלים שרצוי להחליף בהרגלים אחרים, שנכונים לנו יותר. מנהל שמתאמץ לאמץ הרגלים חדשים – טובים יותר, מועיל לא רק לעצמו אלא לארגון כולו. מכאן, באנלוגיה הפוכה לפסוק לעיל נציין כי גם אימוץ של הרגלים נכונים יותר מתחיל ב-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח את ההרגלים הישנים, מתוך גישה של "והיה", ואת זה בהחלט כדאי ורצוי לעודד.
מזמינה אתכם להצטרף למאות המנהלים ובעלי העסקים הנהנים מהניוזלטר השבועי של נוגט אסטרטגיות. הירשמו לקבלת טיפים, מאמרים מקצועיים ועדכונים מבלוג "תורת הארגונים".
מאמרים נוספים לפרשת עקב:
- 2019: רוצה עובד מרוצה?
- 2018: מן של עבודה
- 2017: נתונים וראיות ככלי ניהולי לקבלת החלטות
- 2016: עקביות בקביעות