ניהול סיכוני כסף וזהב

Image by atlascompany on Freepik

 

***  חדש – הבלוג האהוב עכשיו בספר ***

סיכונים הם חלק אינטגרלי מהשגרה הארגונית. מכאן שניהולם באופן קבוע ושיטתי, במקרים רבים, יגדיר את ההבדל בין הצלחה לכישלון.

סיכון הוא ביטוי לתרחיש שעלול להתממש, שלא לפי התכנון ושטמון בו פוטנציאל לגרימת נזק. ניהול סיכונים, אם כן אינו עניין בירוקרטי או אופציונלי, אלא הכרח, במיוחד בימים אלה המאופיינים ברמה גבוהה של אי וודאות ועמימות. על כן נכון לכל ארגון השואף להצליח, להגדיר שגרות שיושקעו בניתוח שיטתי של הסיכונים ובהגדרת פעולות הנדרשות למזעורם באופן מושכל ומבעוד מועד.

אחת המתודולוגיות לניהול סיכונים היא חישוב מכפלת חומרת הסיכון (1-5) בהסתברותו (1-5). כאשר רמת הסיכון (=המכפלה) תגדיר את תעדוף המשאבים לטיפול בסיכון. כך למשל:

• סיכונים שרמתם מעל 12: יטופלו ברמה ניהולית רלוונטית, יתועדפו ויושקעו בהם משאבים ותשומות עד להורדת רמת הסיכון.
• סיכונים שרמתם 5-10: יוגדר עבורם פעילויות שיסייעו להוריד הסיכון, בהתאם לתיעדוף המשאבים של החברה.
• סיכונים שרמתם מתחת ל- 5: אין צורך בביצוע פעולות ייעודיות מלבד ניטור תקופתי על מנת לוודא כי רמת הסיכון לא השתנתה.

על כך בפרשת השבוע, פרשת עקב שם נאמר:

"פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ; לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא" (דברים ז, כה).

התורה עקבית בהוראתה לאופן ההתייחסות הרצוי להשמדת פסלי עבודה זרה, בשונה מהשמדת סוגי עבודה זרה אחרים, את הפסלים יש לשרוף באש. עפ"י פירוש הכתב והקבלה, שורש הפועל ש.ר.ף משמעותו רפיון החלקים, שהאש מחלישה את הנשרף עד היפרדות חלקיו והפיכתו לאפר.

לעומת זאת, אופן ההשמדה של סוגי עבודה זרה אחרים: "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ, לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ, וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ; וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן, וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דברים ז, ה). נרחיב:

• "מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ" – מזבח הבנוי מאבנים – לנתץ
• "וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ" – מזבח העשוי מאבן אחת – לשבור
• "וַאֲשֵׁירֵהֶם, תְּגַדֵּעוּן" – אילנות שעובדים אותן – לגדוע
• "וּפְסִילֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" – צלמי הפסלים כאמור, לשרוף

נשאלת השאלה,

מדוע שריפה הוא הפתרון במקרה של פסלים?

נשיב,

לרוב, חומר הגלם של פסלים היה עץ, אבן, או מתכת שצופו בזהב וכסף כדי להעניק להם מראה יוקרתי וייחודי. התורה חוששת ממקרה שאדם יחליט כי במקום לשבור או לנתץ את הפסל, כמו בסוגי עבודה זרה אחרים, ישתמש למסחר בחומר הציפוי – כסף וזהב. מכאן שהצלחה בעסק זה, האדם יכול לייחס למשל לפסל שהוא מייצג, מה שעלול להוביל אותו להאמין בכוחו של הפסל, ועל זה התורה מזהירה "פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ" שלא יהיה לך למוקש ולכישלון. מכאן שכאשר אדם שורף את הפסל ורואה את התפרקותו וחולשתו (רפיון), בא להכרה שאין בפסל כוח לעזור לו – לאדם, אם את עצמו אין בכוחו להציל.

התורה מתייחסת לעבודה זרה כסיכון – כתרחיש שעלול להתממש ושטמון בו פוטנציאל לגרימת נזק. עם זאת, רמת הסיכון לגבי כל סוג עבודה זרה היא שונה ומכאן גם הפעולות הננקטות להתמודדות עמם. כך שבעוד שדי לגדוע אילן ולשבור מזבח-מצבה, במקרה של פסלים, בגלל הציפוי במתכות יקרות נראה כי קיימת רמה גבוהה יותר של סיכון ומכאן גם ננקטת פעולה בהתאם – שריפה – להכליית הפסל עד היותו שוב לעפר.

גם בהקשר הארגוני, חשיבה מבוססת סיכונים היא אמצעי קריטי להשגת מטרות. מכאן שעל אף העומס היומיומי ותחושת הבירוקרטיה לכאורה שלעיתים חשים כלפי פעולות שיטתיות – קבועות ועקביות של ניהול סיכונים, מומלץ לתת לנושא זה את החשיבות ההולמת והראויה. שכן הוא מסייע באיתור מוקדם של נקודות תורפה וכשלים פוטנציאליים, הערכתם ונקיטת פעולות מתאימות על מנת למזערם או אף להעלימם.

מעניין לראות את הגישה והעקרונות של ניהול סיכונים באים לידי ביטוי בראי סוגי עבודה זרה התנ"כיים, עקרונות רלוונטיים שמקבלים משנה תוקף וחשיבות גם בימים אלה.

 

***  חדש – הבלוג האהוב גם בספר ***

 *** פרטים והזמנות: ספר תורת הארגונים ***