הפוסל במומו?
לעיתים אנשים נוטים להצביע על חסרונות של אחרים, דווקא בתחומים שבהם הם חשים חוסר ביטחון. למשל, מנהל שמבקר את עמיתיו על פזיזות בקבלת החלטות, ייתכן כי ביקורת זו נובעת בשל היותו הססן או איטי בקבלת החלטות חשובות. במקום להתמודד עם הנטייה לדחות או להימנע מהחלטות, הוא מעביר ביקורת על מהירותם לכאורה של אחרים. ביקורת ממניעים אלה לרוב אינה אובייקטיבית ואינה מבוססת על שיקולים מקצועיים בלבד, אלא בעיקר משקפת חולשה אישית.
הפתגם "כל הפוסל במומו פוסל" ממחיש את הדינמיקה שבה ביקורת כלפי אחר משקפת את הפגמים של המבקר עצמו. עם זאת נסתייג ונציין כי לעיתים ישנה ביקורת עניינית שאינה תואמת את הכלל. נראה כי כשאדם רואה את הזולת באופן הוליסטי – מבחין בחסרונות אך גם מכיר במעלות ובשבחים, עולה הסבירות כי מדובר בביקורת עניינית נקודתית שאינה משקפת את הכלל "במומו פוסל". זו מעלת המנהיג האפקטיבי אשר מתמקד בהעצמת העובדים ובפיתוח הארגון, תוך מודעות להשפעות אישיותיות שעלולות לעכב צמיחה והתקדמות.
על השלכה פסיכולוגית בפרשת השבוע, פרשת דברים שם נאמר:
"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז).
אחרי שהמרגלים מדווחים לעם על שליחותם, העם מתפזר לאהליו וממשיך לעסוק בסיפור, וזהו עפ"י רש"י – "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם" – לשון הרע, הוצאת דיבה.
עם זאת, תמוהה הטענה "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ", הרי לאור הניסים הרבים שה' עשה כדי להיטיב עם ישראל – מכות מצרים, הוצאתם ביד חזקה וכן ניסי המדבר – במאכל ובמשקה, במלחמה ובתלאות הדרך, על בסיס מה העם טוען שה' שונאם?
עפ"י רש"י מדובר בתופעה של השלכה פסיכולוגית: "והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר 'מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך'". עפ"י ויקפידיה השלכה פסיכולוגית משמשת את האדם להשליך את הצדדים השליליים באישיותו על העולם שמחוצה לו – לייחס אותם לזולת. מכאן שהטענה של העם כי ה' שונא אותם נובעת, על פי פירוש זה מהתחושה שהם חשים ומשליכים שנאתם על ה'.
אם כך, כיצד מתיישבת טענתם לשנאת ה' עם הוצאתם ממצרים?
רש"י: "משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא (רווית מים) ואחת של בעל (שיש להשקות אותה) למי שהוא אוהב נותן של שקיא ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא שנילוס עולה ומשקה אותה וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען". כך שעל פי הגיון זה, היציאה ממצרים הייתה בשל שנאת ה'. ספורנו אף מחזק את דברי רש"י ומוסיף הטעם בעיני ישראל לשנאת ה' לכאורה – כי במצרים עבדו עבודה זרה ועתה מענישם על כך.
וכן אפשר גם להוסיף כי לאחר ששמעו מהמרגלים את הסכנה שצפויה להם, נכנסו לאהלים והמשיכו לדון בדברים כי עתה חשו כי הם מבינים שמה שנתפש קודם כדבר טוב וכגאולה משעבוד, מטרתו למעשה הייתה עונש כי ה' שונאם, נקודה זו מקבלת משנה תוקף לאור החששות מפני המלחמה הצפויה עם האמורי. נראה כי העם השליך שנאתו כלפי ה' אף תוך עיוות הניסים שהיטיבו עימם.
עפ"י הסנדק דון קורליאונה: "לעולם אל תשנא את אויביך. זה פוגע בשיקול הדעת שלך". שנאה מביאה להחלטות רגשיות במקום להחלטות רציונליות הנובעות משיקול דעת. החלטות רגשיות פוגעות בביצועים ומביאות לשגיאות. כך גם רגש שנאה הנובע מהשלכה – "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים" (משלי כז, יט).
מנהיג אפקטיבי משקיע תשומות גם להבנה של האופן בו עובדים מתייחסים לחולשותיהם ולאופן בו הם פועלים לאורם עם עמיתיהם – בצוות ובארגון. שכן השלכה של חולשות ופחדים אישיים עלולה לפגוע הן בשיקול הדעת ובהחלטות הארגוניות, הן ביחסים בין אישיים, הן בחיזוק תרבות ארגונית הדוגלת בהשגת כוח ומעמד באמצעות הקטנת אחרים. מנהיג אפקטיבי אינו מאפשר לפרמטרים מעין אלה להשפיע על האווירה הארגונית והשגת המטרות והיעדים.
*** הבלוג האהוב גם בספר ***
