זה תמיד מתחיל מצעד…

*** להזמנת ספר תורת הארגונים ***

גם הנהלות מנוסות נוטות להעדיף מהלך ‘בטוח’: להמתין שהשוק יתבהר, שהטכנולוגיה תבשיל, שיתקבלו כלל הנתונים ושהסיכון יצטמצם. זו נטייה טבעית, אך במציאות של אי־ודאות מתמשכת היא אינה רק מעכבת, היא משאירה את הארגון מאחור, פוגעת בחדשנות וביכולתו ליצור יתרון תחרותי. נראה כי ההמתנה לוודאות הופכת לסיכון אסטרטגי משמעותי.

בפועל, הנטיה להשקיע בהגדרת אסטרטגיה היא דווקא כשלא הכול ברור, כשארגון ניצב מול “אוקיינוס לא ממופה” למשל: שוק רווי ותחרותי, מעבר לגלובליות, שינוי מודל עסקי, או לחילופין קפיצה תפעולית שמותחת את המערכת מעבר למה שהיא מכירה. וודאות אינה תנאי לפעולה; היא תוצאה שלה. ארגונים שממתינים לתמונה מושלמת מגלים לעיתים שהיתרון נשחק וההזדמנות כבר לא רלוונטית. לעומתם, ארגונים שבוחרים על אף אי הוודאות לצעוד את הצעד הראשון באופן מנוהל ומושכל כגון: השקעה, שינוי מערכתי, כניסה לשוק חדש וכן בניית יכולת, מגלים שהבחירה עצמה יוצרת סדר ומייצרת אי של יציבות בתוך אי הוודאות, שכן “The best way to predict the future is to create it" (פיטר דרוקר).

על כך בפרשת השבוע, פרשת בשלח שם נאמר:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כט).

בפסוק זה נאמר: "בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" ואילו קודם: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (כב)

נגדיר המונחים: בתוך: המילון מציג שלושה פירושים: '(1) בפנים (2) בין (בתווך) / בקרב (3) בפרק זמן של, בעוד'. כאן הכוונה שמרגע שצעדו בתוך – בפנים הים, המים הפכו ליבשה – לתווך ונצבו כמו קיר מימין ומשמאל. יבשה: עפ"י המילון הינה 'קרקע יבשה שאינו מכוסה מי ים'. כלומר מקום שהיה מקור מים כאשר המים יוסרו בשלב ראשון הקרקעית תהיה בוצית וההליכה בבוץ מאתגרת ולא נעימה. מכאן, ביבשה שמרגע שהמים סרו ממקום הליכתם של בני ישראל המקום היה יבש ולא בוצי וזהו נס על נס.

לפי זה נראה כי מדובר בסדר כרונולוגי של השתלשלות האירועים, נפרט: (1) בתחילה נאמר: "וַיָּבֹאו" (כב) כאשר בני ישראל עמדו לפני הים ומשה אמר להם להתקדם, צעדו לתוך הים מתוך אמונה. (2) אחר כך כשבאו לתוך הים, המקום הפך ליבשה יבשה – ללא מים וללא בוץ. (3) ובסוף (כט) מתוארת הליכת בני ישראל אחרי שנכנסו, כשהיה כבר יבשה במקום שקודם היה ים, אכן בפסוק טז הציווי: "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". וכשבני ישראל ראו ניסים אלה אמרו שירה והלל לכבוד הנס. מכאן שבני ישראל לא המתינו שהים יהפוך ליבשה כתנאי לתנועה. ההליכה שלהם, הצעד הראשון – היא שיצרה את היבשה.

באופן דומה, תפקיד הנהלה הוא לא להבטיח שאין בוץ, אלא להוביל צעדים שממירים אי־ודאות ליותר יציבות. הדרך נוצרת מהחלטה אסטרטגית כמנגנון לעיצוב עתיד רצוי. השקעה בהגדרת אסטרטגיה לרוב מתבצעת במצבים שלא הכול ברור, כשיש אמון בכיוון, גם בלי שליטה מלאה בכל התנאים. במקביל, השקעה בתשתית הארגונית כגון: מבנה, סמכויות, תהליכים, יעדים, מדדים ושגרות הינם יצירת “יבשה” בתוך העמימות והמורכבות – תשתית שמאפשרת תנועה. אסטרטגיה אינה תגובה למציאות בטוחה, אלא בחירה מודעת לפעול גם כשהקרקע עדיין רטובה. כאמור לרוב הצעד הראשון מייצר סדר, מסגרת החלטות ושליטה בכיוון, בקצב וביכולת של הארגון להפוך אי־ודאות לנכס של צמיחה אקטיבית. זה תמיד מתחיל מצעד…