וידעתם – אשליית עומק ההסבר
עפ"י אלברט איינשטיין: ״אם אתה לא יכול להסביר את זה פשוט, אתה לא מבין את זה מספיק טוב". חיזוק לכך עלה ממחקרם של הפסיכולוגים רוזנבליט וקייל (Rozenblit and Keil, 2002) שנערך בקרב תלמידים באוניברסיטת ייל אשר התבקשו לדרג את המידה שהם מבינים את החפצים שמשמשים אותם ביומיום (=כגון אסלה, אופניים, רוכסן וכו'). לאחר מכן, התלמידים התבקשו לתאר בצורה מפורטת את אופן הפעולה של חפצים אלה, ואז חזרו להעריך שוב את מידת ההבנה שלהם. באופן מעניין המחקר הצביע על כך שרוב משתתפי המחקר הפריזו בהערכת מידת ההבנה שלהם. שכן על פי רוזנבליט וקייל "רוב האנשים מרגישים שהם מבינים את העולם בפרטי פרטים, בבהירות ולעומק, במידה רבה בהרבה מכפי שהם באמת מבינים אותו". הם קראו לתופעה זו: אשליית עומק ההסבר (An Illusion of Explanatory Depth).
על כך בפרשת השבוע, פרשת בא שם נאמר:
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות י, יב)
בפסוק הקודם נאמר: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ" ובפסוק לעיל נאמר: "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם".
נשאל אם כן,
האם השימוש בפעלים השונים מורה על שינוי בין עצם הפעולה לבין המסר לדורות הבאים?
וכן, נראה כי יש לומר "וידעו כי אני ה'" כלומר, בניך לאחר שתספר להם – ידעו, בעוד שבפסוק כתוב "וִידַעְתֶּם", ניסוח תמוה לכאורה שהרי המספר כבר יודע ומכיר את אשר הוא מספר…
נשיב,
פירוש הכתב והקבלה מבחין בין שני הפעלים לשית ("שִׁתִי") ולשים ("שַׂמְתִּי") – לשון "שִׁתִי" מבטא פעולה שנמשכת זמן רב וקבוע כדוגמת "וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (בראשית ג, טו) שהכוונה שתמיד תהיה מתיחות בין הנחש לאדם – הנחש ינסה להכיש את האדם, והאדם ינסה לפגוע בנחש לבל יינזק ממנו. מנגד, לשון "שַׂמְתִּי" מבטא פעולה זמנית ולא קבועה אלא לפי שעה, כדוגמת: "וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" (בראשית מד, כא).
מכאן, שהשימוש בשני הפעלים בא לבטא דגשים שונים, שכן דור יוצאי מצרים ראו הניסים והמכות אשר רושם פעולתם קבוע בליבם ובזיכרונם, כחלק בלתי ניפרד מהווייתם (שתי), אך הדורות הבאים ידעו על הנסים רק מסיפורים, לכן זיכרונם בעניין זה יהיה רק בעתיד ורק בעת שיעלה הסיפור בראשם (שמתי).
ניתן לקשור המענה הנ"ל גם לשאלה השנייה הדנה בשימוש בפועל "וידעתם", אשר מתבסס כך נראה, על אשליית עומק ההסבר. שכן אמנם הדור הראשון ראה וחווה את הניסים, אך כאשר אדם נמצא בתוך העניין הוא לא תמיד יזהה את מהותו ורמתו של הנס, כמאמר חז"ל: "אין בעל הנס מכיר בניסו" (מסכת נידה דף ל"א ע"א), לכן על אף שראו את המכות והניסים – לא עמדו על רמת עוצמתם. אך כאשר יתחילו לספר וללמד את בניהם ונכדיהם תחלחל בהם ההבנה של משמעות הנסים ועוצמתם וזהו "וידעתם" – לאחר שתספרו גם אתם תבינו ותפנימו טוב יותר את הסיטואציה הנסית, כנאמר: "הרבה למדתי מרבותיי ומחבריי. יותר מרבותיי. ומתלמידיי, יותר מכולם“ (תענית דף ז' עא).
עפ"י רוזנבליט וקייל, אשליית עומק ההסבר מתנפצת כשאדם נדרש לתת הסבר עמוק בנושא שטוען שהוא מבין, ומתחיל להפנים שהוא יודע הרבה פחות ממה שהוא חושב שיודע. באופן מעניין, בחוויות עוצמתיות וניסיות כמתואר לעיל, אשליית עומק ההסבר מדגישה את המצב ההפוך שכן ככל שמדברים יותר על הסיטואציה מבינים את עומקה ועוצמתה הניסית וכן שמה שנתפס בחושים עד כה לא משקף נאמנה את המציאות. מכאן שאם אשליית עומק ההסבר מדגישה שאדם לא יודע עד כמה הוא לא יודע, סיפורי הניסים של דור יוצאי מצרים מדגיש שאדם לא יודע עד כמה הוא יודע….
*** חדש – הבלוג האהוב גם בספר ***
*** פרטים והזמנות: ספר תורת הארגונים ***
מאמרים נוספים לפרשת בא: