דגני הבוקר הרגו את השליח

 

מנהג ידוע בעולם העתיק היה להרוג את השליח כאשר הגיע אל המלך כשבפיו בשורה רעה. את שורשי מנהג זה ניתן לזהות גם כיום בארגונים רבים, אמנם לא ממש הורגים את השליח, אלא פשוט מעבירים לדרג זוטר את האחריות לתוצאות לא רצויות שהתקבלו, מבלי להתעמק בבעיות השורש אשר הובילו לתוצאה זו. כך למשל באוגוסט שעבר, נרעשנו מפרשת הקורנפלקס המזוהם בסלמונלה אשר הופץ לצרכנים. את האחריות, עפ"י הדו"ח, תלו בעובד המחסן, שככל הנראה הוא זה שנשא את מחיר המחדל.

על כך בפרשת השבוע, פרשת אמור, שם נאמר:

"וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה" (ויקרא, כ' י-יא)

המדרש שואל על לשון פסוק זה: "וַיֵּצֵא" מהיכן יצא?

שלושה הסברים לשאלה זו הנלמדים מרמזים בפסוקים או מסמיכות עניינים:

• רבי לוי – "מעולמו יצא" = שכפר בעיקר וכאילו אמר יצא מדת ישראל (= דת)
• רבי ברכיה – יצא מפרשה שלמעלה, שלגלג על לחם הפנים (= דת)
• המשנה – מבית דינו של משה יצא חיוב – עמד וגידף (= עניינים אישיים, אפליה)

מההמשך עפ"י רש"י, הטעם השלישי הוא העיקרי,  כפי שמפורט להלן:
בן האיש המצרי בא ליטע אוהלו במתחם מחנה שבט דן,
אמר לו האיש הישראלי: 'מה טיבך לכאן?'
אמר להם: 'אני משבט דן' שכן אמו הייתה משבט דן.
אמר לו: "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב', ב'). כלומר, מכיוון שאביך מצרי, אינך רשאי להיות כאן.
באו לבית דינו של משה על מנת שיפסוק בנושא,
כאשר נמצא בן האיש המצרי חייב בדין — יצא וקילל.
מדוע קילל?
המדרש מסביר,
שכשיצא מבית דינו של משה, אמרו לו, שמשה הוא זה שהרג את אביו המצרי שהיכה את העברי.
שאל הבן : 'כיצד הרגו?'
אמרו לו: 'בשם המפורש'.
יצא הבן וקילל את השם שבו נהרג אביו.

בן האיש המצרי כועס על כך שחויב בדין ע"י משה וכן על כך שמשה הוא זה שהרג את אביו.

כעסו אם כן, צריך להיות מופנה כלפי משה ולא כלפי ה' –
אך בפועל הוא מקלל את ה'.

עניינים אישיים כמו-גם נושאי דת ואפליה הינם נושאים אוניברסליים המהווים פעמים רבות את גרעיני הסכסוך והתסכול.

בדומה לבן האיש המצרי, לעיתים במצבים מתסכלים אנו לא תמיד מפנים את התסכול למי שבאמת אמור לשאת באחריות לעניין, אלא לעיתים, שלא בצדק, התסכול מופנה נגד האדם הזמין או הנוח, כמו עובד המחסן בפרשת הקורנפלקס המזוהם.

בניגוד לבן האיש המצרי, עלינו להיות מודעים לנטייה זו  ולשלוט בתסכול שלעיתים מציף אותנו, לבחון את הסיטואציה באופן נכון ואמיתי מתוך רצון כנה להתמודד עם השאלות הקשות, להפיק לקחים ולהתקדם לרמה הבאה (מה ניתן לעשות לתיקון המצב)  ולא במטרה לחפש את האשמים במצב (מי).  

הצטרפו לעשרות המנהלים ובעלי העסקים שנהנים מהניוזלטר השבועי של נוגט אסטרטגיות.

הירשמו לקבלת הטיפ השבועי, מאמרים מקצועיים ועדכונים מהבלוג "תורת הארגונים".

 

(2016) משימה קשה – לשון רכה

 

לא פעם אנו המנהלים מתלבטים איך לרתום עובדים למשימה מורכבת וקשה? כיצד נכון להציג בפני העובדים אתגר יוצא דופן? אופן הצגת האתגר הוא מהותי, שכן הוא זה שיעורר את המוטיבציה וההנעה או לחילופין יעלה את מפלס ההתנגדויות והתסכול. כאשר משימה מוערכת כקשה מאוד, הסיכוי לקבל ביצועים טובים והשגת היעדים היא בתנאי שהעובד מקבל אותה ומאמין בתפוקותיה. האתגר הניהולי-מנהיגותי אם כן הוא להוביל את התהליך כך שהעובד יזדהה עם המטרה וירצה לתרום מכישוריו וממרצו להשגתה.

איך?

פרשת השבוע, פרשת אמור, מתייחסת לסוגיה זו בפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כ"א, א').

הפרשה פותחת במילה "ויאמר". בכל פרשיות התורה, ישנן שלוש פרשות בלבד הפותחות במילה "ויאמר":

1. פרשת לך-לך "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א').
2. פרשת בא "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י', א').
3. ובפרשתנו בפסוק לעיל.

נשאלת השאלה המעניינת,

מדוע דווקא פרשות אלו נפתחות כך, ולא בפתיחה הנפוצה יותר "וידבר"?

נסביר,

השימוש בפועל "וידבר" מורה על דיבור קשה ובוטה כמו שנאמר על ידי אחי יוסף אל אביהם "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת" (בראשית מ"ב, כ"ט).

מסיקה הגמרא (מסכת מכות דף י"א עמוד א') "מכאן, בכל מקום שנאמר דיבור –לשון קשה הוא"

לעומת זאת "ויאמר" לשון רכה ונעימה כפי שנאמר "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות י"ט, ג), בית יעקב = הנשים, דיבור בלשון רכה.

המשותף, אם כן, לציוויים בשלושת הפרשיות לך-לך, בא ואמור , הוא כי מדובר באתגרים קשים ומורכבים:

1. לך לך אברהם מצטווה לעזוב את משפחתו, מולדתו וארצו – ללא ידיעה לאן פניו מועדות וזאת בתקופה שהמשפחה היוותה עוגן מרכזי בחיי האדם שכן המשפחה על כל ענפיה חיה יחד כשבט.
2. בא משה מצטווה לבוא אל פרעה ולבקש ממנו לשלוח את עם ישראל מארצו. זאת בשעה שהוא יודע מראש כי פעולה זו נדונה לכישלון וכי פרעה לא ישמע אליו.
3. אמור הכוהנים מצטווים לא להיטמא ולהתאבל על קרוביהם כדרך כל אדם.

ללא ספק מדובר בציוויים קשים ומורכבים. ניתן היה לחשוב כי בשל הציווי הקשה היה ראוי לדבר בלשון קשה וסמכותית כדרך יעילה לאכוף את הביצוע. עם זאת, התורה מנחה אותנו, לכאורה נגד הציפיה ההגיונית והסבירה, שבמקרים בהם אנו דורשים מאדם לנהוג כנגד הסבירות יש להקפיד ולדבר עימו בלשון רכה ונעימה לבקש בנחת מבלי להפעיל כח סמכותי ודיבור קשה. לשון רכה, אם כן, היא המפתח לרתום אנשים להשגת תוצאות מעולות לאורך זמן במיוחד במקרים מורכבים ומאתגרים.

 

הצטרפו לעשרות המנהלים ובעלי העסקים שנהנים מהניוזלטר השבועי של נוגט אסטרטגיות.

הירשמו לקבלת הטיפ השבועי, מאמרים מקצועיים ועדכונים מהבלוג "תורת הארגונים".