מאמר שבת חול המועד סוכות תשפ"ה:

רגלים והרגלים – ענווה פרקטית

אדם עניו, מכיר בערכו ובכישוריו אך גם מודע לחסרונותיו וכן מכיר בערכם ובכישוריהם של אחרים. עפ"י ויקיפדיה, ענווה היא הכרה מאוזנת של האדם בכוחותיו וביכולותיו, לצד כיבוד והערכה של כישורי הזולת. האדם העניו אינו מתנשא על אחרים, אינו מבקש לעצמו תהילה או כבוד, אלא שואף לעשות את המעשים הראויים והרצויים. לא בכדי ענווה היא מידה ליבתית – לא רק בהיבט מוסרי, אלא גם משום שההכרה במגבלות האישיות והיכולת להיות פתוח ללמידה ושיתוף פעולה מאפשרת לאדם לפעול בצורה מושכלת ומועילה.

דוגמאות לפרקטיות מידת הענווה ניתן לראות הן במישור החברתי והן במישור הארגוני, למשל במלחמת חרבות ברזל, היכולת לפעול יחד מתוך חוסר אגו ולהכיר בערכם של אחרים, מאפשרת לשתף פעולה למען מטרה משותפת ככור היתוך בצבא העם. זהו אחד הבסיסים הערכיים המזינים את רוח הקרב – בחזית ובעורף.

גם בארגונים, ענווה מהווה גורם מפתח לשיתוף פעולה, במיוחד בצוותים הטרוגניים – רב תרבותיים, רב מגזריים ורב דוריים. גיוון זה עשוי לייצג פערי גישות וערכים שעלולים להוות קרקע פורייה למתחים. ענווה מאפשרת לאדם להקשיב, ללמוד ולשתף פעולה באופן סינרגטי – להכיר במגבלות האישיות, להיות פתוח לדעות אחרות ולהבין את חשיבות התרומה של כל חבר בצוות.  

חגי ישראל עומדים בסימן ענווה. בשלושת הרגלים – פסח, סוכות ושבועות, מידת הענווה באה לידי ביטוי במטרה להדגיש חשיבותה בחיי הפרט והחברה. נפרט:

• פסח: סמל החג המצה שנקראת גם "לחם עוני" – "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג). "לֶחֶם עֹנִי" עפ"י הפשט – לחם שרגילים לאכול העניים, עם זאת, ניתן גם לפרש כלחם של ענווה. שכן, באופן סימלי המצה אינה מכילה שמרים ונאכלת על שולחן החג לצד מבחר מעדנים.
• סוכות: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה (כעשרה מטרים), פסולה" (סוכה א, א). מאחר שהסכך שלה אינו ניכר למי שבתוכה ובסוכה חשוב שהיושב בה ידע שהיא סוכה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג, מג). מעבר לנימוקים ההלכתיים, סוכה גבוהה מסמלת גם יוהרה וגבהות לב. מכאן, שבזמן זה, עת האסיף וגאווה על הישג היבול, האדם מעביר משכנו מדירת קבע לדירה ארעית ודלה – לסוכה, גם אם הוא בעל אמצעים לרוב.
• שבועות: התורה ניתנה על הר סיני שעפ"י המדרש הקטין עצמו ולא ראה שהוא ראוי שתינתן עליו התורה, ומשום ענוותו נבחר. יתר על כן, התורה נמשלה למים – שכן זרימת המים הינה ממקום גבוה למקום נמוך (שיר השירים רבא א, ט). בנוסף, נוהגים לומר בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה" ואחרי זה "פתח ליבי בתורתך", לתאר שרק הנוהג בענווה, תורתו תתקיים שכן: "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל (אבות ו, ד), אם אתה עושה כן "אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח).

חגי ישראל מלמדים אותנו שענווה היא דרך מיטבית להתנהלות אישית וחברתית, במיוחד בעולם בו יש שפע והזדמנויות. לכן בפסח – לחם עוני. בסוכות – דירת עוני ובשבועות – פת במלח. יתר על כן, דמיון האותיות בין עוני וענווה מרמזים על הקשר ביניהם. ענווה היא לא רק מידה מוסרית, אלא גם דרך חיים המבוססת על שילוב בין הכרת הטוב על השפע והכוח שניתן לנו, לבין הצניעות הנדרשת כדי להבין את מגבלותינו. עפ"י אלברט איינשטיין: "אל תשאף להיות מצליח, אלא להיות בעל ערך". ענווה, אשר באה לידי ביטוי גם במועדי ישראל באמצעות המצה, הסוכה והפת, מאפשרת להיות בעלי ערך אמיתי – כלפי עצמנו, כלפי החברה וכלפי העולם. ענווה מידה פרקטית – הלכה ומעשה.

 

 שבת שלום וחג שמח

 

***  הבלוג האהוב גם בספר ***

 *** פרטים והזמנות: ספר תורת הארגונים ***