שגרה זו הליבה

איש המכירות שמגיע ללקוחות כל בוקר עם אש בעיניים במטרה להביא עוד יוזמות ומכירות לחברה,

המהנדסת שמגיעה לעבודה במרץ לעבוד על באגים הנערמים על שולחנה,

חשבת השכר ששוקדת על המספרים ומוודאת שכל העובדים יקבלו בזמן את השכר הנכון.

דוגמאות אלה מייצגות פעולות הנתפסות על ידי רובינו כמעט כשקופות בשגרה הארגונית היומיומית. שכן כל עוד מבוצעות כמצופה, הן כמעט אינן זוכות מהסביבה לתשומת לב, הכרה והוקרה – הן כאמור נתפסות כמובנות מאליהן, כחלק מתחום האחריות של המבצע.

אך פעולות שגרתיות הנעשות באופן שיטתי, קבוע ועקבי, כלל אינן מובנות מאליהן וחשוב לתת להן באופן מודע את המקום הראוי. הן לב הארגון, הן מקנות לו יציבות ותפוקתיות. שכן ללא מילוי משימות אלה במקצועיות ובמסירות הארגון יתקשה לעמוד באופן נכון ואופטימלי בהתחייבויותיו.

על כך בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך שם נאמר:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).

רש"י שואל: מדוע נסמכה פרשת המנורה לפרשת קורבנות הנשיאים? ומשיב: לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכת המשכן, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

נשאלת השאלה, מדוע חלשה דעתו של אהרון מקורבנות הנשיאים? הרי הוא הכהן הגדול, מקטיר הקטורת, נכנס לקודש הקודשים ביום כיפור ושבטו מקריב הקורבנות, הוא בעל מקום מכובד וראוי.

אלא נראה כי אהרון חשב שקורבנות הנשיאים אפשרו לכל אחד מהם לכפר גם על חטא שחטא. אהרון חש שגם עליו לכפר על מעשה העגל – על כן נתעצב. ה' אומר לו, אין לך לחוש צער כי המצווה של הדלקת הנרות, גדולה מזו של הנשיאים.

אם כן, במה גדולה הדלקת הנרות מקורבן הנשיאים?

נראה כי ההבדל טמון בשני ממדים:

• חובה-רשות: הנשיאים הקריבו נדבה לעומת הדלקת הנרות שהיא חובה ומקורה בציווי ("ואתה תצווה"). מכאן שעפ"י הכלל: "גדולה המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (בבא קמא דף פ"ז, ע"א). אהרון מבצע את המצווה עליו ולכן מצוותו גדולה יותר אל מול המתנדבים.
• חד פעמי-קביעות: אף שקורבן הנשיאים היה מרשים מאד, הוא אירוע חד פעמי. מנגד, הדלקת הנרות היא פעולה יומית וסיזיפית. בבוקר מוטיב (מסדר ומנקה) את הנרות ובערב מדליק. פעולה של שגרה תובעת עקביות, קביעות ומשמעת לאורך זמן.

עפ"י פירוש זה נראה כי הכוחות והמאמץ שאדם משקיע בקיום שגרה קבועה, גדולים מכוחות של מתן נדבה, גדולה ככל שתהיה, אך חד פעמית.

ביצוע משימות השגרה, אלה שהן בילד-אין בתפקיד, באופן שיטתי, קבוע ועקבי כאמור הוא לב פעילותו של הארגון. אך לא די בהן. שכן לצד הקפדה ומתן מקום ראוי לפעולות השגרתיות, מומלץ לשלב באופן מאוזן ומבורך גם פעילות "נדבה" – פרויקטים מיוחדים, חד פעמיים, מעבר לתחומי האחריות, אשר מאפשרים גיוון, צמיחה וראיה מעבר לפריזמה של תפקיד מוגדר. שילוב מאוזן ומושכל בין רשות לחובה בין חד פעמי לקביעות, חיוני הן לעובדים והן לארגון עוד להצליח.

 

***  חדש – הבלוג האהוב גם בספר ***

 *** פרטים והזמנות: ספר תורת הארגונים ***