בשבח ההגדרה

"האם באחריותנו להיות זמינים עד שהתקלה תיפתר"? שאל מהנדס התוכנה
"האחריות על פתרון תקלות היא של התמיכה הטכנית, זו לא האחריות שלנו, אנחנו מתמקדים בפיתוח התוכנה" ענה ראש הצוות.

איך יודעים בתהליך מסוים – מי אחראי ועל מה? מי אחראי הביצוע? ומי ה-accountable? את מי צריך רק ליידע בסטטוס? ועם מי צריך להתייעץ לפני שלבים קריטיים? ו…מי למשל צריך להיות זמין בעת משבר עם לקוח או תקלה קריטית?

גְּבוּלות גִזְרָה הינו מונח צבאי-מדיני שאומץ גם לז'רגון הניהולי-ארגוני. המונח משמש קצינים ומדינאים לתיאור תחומי שֶטח וההגדרות שהוּקצו באַחרָיוּתה של יחידה. בעולם הארגוני-ניהולי המונח משמש לתיאור תחומי אחריות וסמכות של עובדים, בתוך צוותים, בין ממשקים – פנים וחוץ ארגוניים (מתי עושים למשל Handover ולמי) ואף בהקשר של WLB העוסק באיזון הקונפליקט בין חיי העבודה וחיי הפרט והפנאי.

הגדרת גבולות גזרה בארגון, באה לידי ביטוי למשל בהגדרות תפקיד, אשר כמו בגזרה הצבאית-מדינית, משמשות בסיס להבהרת הציפיות מממלא התפקיד (תחומי אחריות, סמכות, מדדי הצלחה וכו'), מבהירות כיצד התפקיד משתלב בשרשרת הערך הארגוני וכן מגדירות את גבולות האחריות בתפקיד ויוצר בהירות ושקיפות – הן עבור ממלא התפקיד והן עבור ממשקיו.

על כך בפרשת השבוע פרשת בהר שם נאמר:

"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כה, ב)

רש"י מבאר "סְפִיחַ קְצִירְךָ" – הגידול שגדל מזרעים שנפלו בשעת הקציר ולא מזריעה מכוונת של בעל השדה ו-"עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" – פירות שבעליהם לא הפקיר מהם, גם אותם אינו רשאי לבצור.

הרמב"ם מבאר "סְפִיחַ קְצִירְךָ" צמחים שצומחים פעם שניה או שלישית לאחר שנקצרו. ובכור שור מוסיף "עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" ענבים שצמחו בכרם ללא טיפול וזימור מיוחד לגפן.

עם זאת בהמשך, בפירוט דיני שנת יובל נאמר: "יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ" (ויקרא כה, יא)

נשאלת השאלה:

מדוע בדיני שמיטה נוקט לשון שייכות לך ("קְצִירְךָ.. ונְזִירֶךָ"), ובדיני יובל נוקט לשון שייכות לקרקע ("סְפִיחֶיהָ…נְזִרֶיהָ")?

נשיב,

נראה כי ההבדל טמון בהגדרת הבעלות של האדם על האדמה בשנת יובל ובשנת שמיטה (על פי תוספת ברכה).

בשנת שמיטה הקרקע נשארת בבעלותו של בעל השדה לכן נאמר "סְפִיחַ קְצִירְךָ…עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" שהקרקע ויבולה הם שלך ובבעלותך. עם זאת בשנת יובל, מצווה לשבות מעבודת האדמה בדומה לשנת שמיטה, אך גם להחזיר הנחלות לבעליהן המקוריים. מכאן שביובל ישנו מצב שהגדרת הבעלות על הקרקע משתנה, שהרי: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ" (כה, יג) כך שמוגדר מצב ביניים בו היבול אינו ברשות הבעלים שהאדמה הופקעה ממנו (=על אף עמלו) ואינו ברשות הבעלים החדש (=שלא עמל עליו כלל), לכן נאמר לשון "סְפִיחֶיהָ…נְזִרֶיהָ". במצב זה שאין בעלות על היבול, אין צורך לעשות את פעולת ההפקר, שהיבול במילא שייך לקרקע ואינו ברשותו של אף אחד.

חשיבות ההגדרות והבניית גבולות הגזרה באות לידי ביטוי בדיני שמיטה ויובל והן אשר מגדירות את האחריות והסמכות של הבעלים על הקרקע ויבולה ובהתאם לכך גם את הפעולות הנדרשות.

באופן דומה, הגדרות תפקיד בארגון הן לא רק עניין פורמלי-בירוקרטי או דרישה של ISO. אם נעשה נכון, בכוחן כאמור להוריד תחושת עמימות, למנוע חיכוכים ואי הבנות ובעיקר לאפשר לאנשים לעוף ולפרוח במסגרת המוגדרת. היא מסייעת להבטיח ברמת-העל כי האחריויות והסמכויות מוקצות ומובנות בתוך הארגון וכן שכל עובד מבין ויודע את המצופה ממנו, בבחינת מה באחריותך ובסמכותך – "סְפִיחַ קְצִירְךָ…עִנְּבֵי נְזִירֶךָ", לצד מה לא – "סְפִיחֶיהָ…נְזִרֶיהָ".

 

***  חדש – הבלוג האהוב גם בספר ***

 *** פרטים והזמנות: ספר תורת הארגונים ***