פרדוקס היצירתיות
ארגונים רבים מתמודדים עם הצורך לגשר בין הרצון לטיפוח יצירתיות וחדשנות בקרב העובדים, לבין הצורך בהפקת תוצרים ברמה איכותית ובלתי מתפשרת אשר נותנים מענה מדויק הן לדרישות הלקוח, הן לתקנים בהם נדרש המוצר לעמוד.
לכאורה טמון במצב זה סתירה מובנית, מאחר ועמידה מדויקת בדרישות הלקוח והמוצר וכן בתקנים, מגבילה את ביטוי היצירתיות של העובד ולמעשה כמעט אינה מאפשרת לו חופש ביטוי ופעולה.
עם זאת, זהו רק ממד אחד במכלול, שכן מדובר במגבלה בהיבט מסוים. אך בהחלט רצוי ומבורך, להביע יצירתיות וחדשנות בהיבטים אחרים, כך למשל ניתן לשלב פתרונות יצירתיים לנושאים תהליכיים כגון, טיוב השיטות, צמצום עלויות ושיפור ביצועים.
על כך בפרשת השבוע פרשת פקודי שם נאמר:
"וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (שמות לט, לב)
נתייחס להלן ל-2 סוגיות מעניינות העולות מפסוק:
סוגיה #1: מה מקום הכפילות "וַיַּעֲשׂוּ…כֵּן עָשׂוּ"?
רש"י – 'ויעשו בני ישראל את המלאכה' – רש"י מוסיף את המילה 'מלאכה', כדי להדגיש שעל אף שלרוב, לכל אומן יש ייחוד אישי בביטוי האומנותי, במקרה של בניית המשכן לא בא לידי מימוש הביטוי האישי של האומנים אלא עשו "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה". מכאן שכפל המילים לכאורה מתייחס לשלבי העבודה – "וַיַּעֲשׂוּ" – בתחילת העבודה אך גם "כֵּן עָשׂוּ" – בסוף העבודה עשו את הנדרש במדויק ללא ביטוי אישי.
אור החיים – 'לא מצינו שבני ישראל עשו המשכן ולא את כליו אלא בצלאל וחכמי הלב שהיו עמו'. אלא לומדים מכאן שני יסודות המייצגים את ערך הלכידות בעם:
- שותפות הדדית – "וַיַּעֲשׂוּ" – כל אחד בנפרד: חלק תרם, חלק ביצע, חלק סייע בעבודות תומכות, וביחד "כֵּן עָשׂוּ" – את המכלול – כל העבודה, על כן נקראת העבודה על שם כולם.
- בצלאל נציג העם – בצלאל היה מוסכם על העם, כאשר משה הציג אותו לעם "רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי…" (לה, ל), כמנהיג הוא פועל בשם העם. מכאן "וַיַּעֲשׂוּ" – בצלאל ואנשיו, ומאחר והוא שליח העם כל אשר יעשה – כאילו העם עשה ולכן "כֵּן עָשׂוּ".
סוגיה #2: מה פשר הסדר בפסוק שנראה לכאורה הפוך, שהרי קודם צריך להיות "וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ורק אח"כ "וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן"
הסדר משקף את הפעולות של משה. כלומר, משה הגיע לראות את המשכן בתום העבודה – משה ראה את המלאכה בשלמותה וזהו "וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן". וכשבדק את טיב המלאכה ראה כי נעשה לפי ציוויו הן בהיבט התהליך הן בהיבט התפוקות.
נראה כי הצוות האמון על בניית המשכן – הבין את המהות וכיוונו למטרה המשותפת ללא פניה אישית. נראה כי הם ביטלו את האגו והביטוי העצמי לשם שמיים. וזה מה שסייע להגיע יחדיו לתפוקה הרצויה של "כֵּן עָשׂוּ", בהיבט התוצאה – התהליך – והביצוע, שנעשה בדיוק כפי שנצטוו.
באופן סמלי, ניתן להסתכל על מיקום החושים של האדם: בעוד שבראש נמצאים חושי הראייה, השמיעה, הריח והטעם – ארבעה חושים סובייקטיביים המבדילים בין אדם לאדם, חוש המישוש — הביצוע והעשייה נמצא בידיים – חוש בודד. שכן, אפשר שיהיו דעות, רצונות, טעמים ודרכי הסתכלות שונים אך רמת הביצוע מייצגת פעמים רבות אחדות ואחידות. והמשכן מהותו בביצוע — בבניה.
אמנם, אנו חיים בעידן בו החדשנות חיונית להישרדות ארגונית. אך ישנם מצבים, כדוגמת המשכן, בהם אין מקום לפירוש וביטוי אישי, הביצוע חייב להיות בהתאם למפרט המוגדר. על כן יש לראות את המטרה המשותפת ולפעול יחד, כקונצרט – באחדות ובאחידות. עם זאת, כאמור, ובאופן שאינו סותר, חשיבה יצירתית וחדשנות יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון תחומים, מבלי לפגוע במושלמות התוצר הסופי (המשכן), ואף להיפך — גישה משולבת זו – בכוחה אף לתרום לכך.
*** חדש – הבלוג האהוב גם בספר ***
