כדי להתקדם – צריך לעיתים לעצור
הפסקה יזומה: לא מותרות – אסטרטגיה
בעולם העסקי המאופיין במרוץ מתמיד אחר יעדים, עצירה עלולה להיתפס כבזבוז זמן. עם זאת, כשהיא נעשית באופן מושכל – ההפך הוא הנכון: עצירה יזומה בכוחה להוות מנוף לחוסן, צמיחה והתחדשות ארגונית. למשל פעולות רווחה ארגוניות לצד תהליכי פיתוח אסטרטגיים, נדמות ממבט ראשון כשונות בתכלית, אולם ממבט שני ניתן לראות כי לשתיהן עקרון זהה: יצירת מרחב חיוני להתבוננות, ריענון ואתחול.
עצירה ארגונית יזומה הינה הכרחית אחת לתקופה לצבירת אנרגיה וצמיחה. לכן פעילויות רווחה אינן מותרות – הן מאפשרות להתנתק ממרוצת היומיום לטובת מנוחה, הפחתת עומס, התחדשות וחיזוק. במקביל, תהליכי חשיבה אסטרטגית מאפשרים לקחת פסק זמן מהתפעול השוטף על מנת ליצור חזון ותמונת העתיד המיטבי של הארגון. הן רווחה, הן אסטרטגיה – מבטאים צורך ארגוני בהפסקות יזומות מהפעילות השוטפת, לא רק בהיבט העובדים – אלא בהיבט המערכת כולה.
מכאן כאמור, הפסקה יזומה אינה פריבילגיה, אלא אסטרטגיה. בעולם שבו המשימות אינן מסתיימות, מי שיידע לעצור – יהיה מסוגל להיות ממוקד יותר ולהשקיע גם מעבר לטווח הקצר. זוהי מחזוריות בריאה – ריסטרט ארגוני הכרחי.
על כך בפרשות השבוע, פרשות בהר-בחוקותי, שם נאמר:
"כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה, יב).
בשנת היובל, בדומה לשנת השמיטה, חלה מצוות שביתה – איסור עבודת האדמה – אין זורעים, אין קוצרים, אין גוזמים. בשמיטה נאמר: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (כה, ד). וביובל: "יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ" (כה, יא).
נראה כי הפרשנים מתמקדים בהבחנה החקלאית בין שמיטה ליובל: רש"י מסביר: 'עַל יְדֵי הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִן הַבַּיִת, שֶׁאִם כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה – צָרִיךְ אַתָּה לְבַעֵר מִן הַבָּיִת; כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּשְּׁבִיעִית כָּךְ נֶאֱמַר בַּיּוֹבֵל' וכן אבן עזרא מפרט: 'מה שמצא בשדה בעצמו תאכלו'. מכאן שלצד פרשנות זו, נראה כי ניתן להבין את ההבחנה בין יובל לשמיטה לא רק בהיבט תזונתי-חקלאי, אלא שוני מהותי המייצג את יסודות האמונה והמבנה החברתי, נפרט:
- אמונה בבריאת העולם: בשנה זו אדם ניזון ממה שהאדמה מניבה ללא שליטה וללא אגירה. כאשר נברא העולם האדם לא זרע ולא קצר, הוא מצא הכל מוכן ונהנה ממה שהאדמה הוציאה מעצמה במצוות הבורא. כך גם בשנת היובל אדם אוכל מהשדה ואינו אוגר תבואה, מביא לביתו מזון מספיק לאותו יום. כמו המן במדבר שכל יום קיבלו מנה לפי מספר בני הבית ונאסר להותיר או לאגור. היובל בסמליות טקסיו הינו תזכורת לכך שאנו ניזונים משפע קיים, כבימי בראשית ולא רק מיגיע כפינו.
- שוויון חברתי: בשנת היובל קרקעות שבות לבעליהן המקוריים ועבדים משתחררים – מתבטלים ההבדלים שנוצרו בשל צבירת כוח, ממון, רכוש ומשפחה. כלל האוכלוסייה ללא הבדל בין עשיר ועני ניזונים מתנובת השדה, לכולם התחלה חדשה מנקודה שווה – ריסטרט חברתי.
נראה כי רעיון הריסטרט היזום כמנוף לצמיחה אינו תופעה של העידן החדש אלא כאמור מושרש גם במקורות. השמיטה והיובל כעיקרון ארגוני מייצג כי: כדי להתקדם – צריך לדעת מתי לעצור. גם ארגון זקוק לריסטרט תקופתי: הן למנוחה, הן להתבוננות מחודשת על המשאבים והכיוון האסטרטגי. עיקרון מחזוריות העצירה כאחריות ניהולית לעיתים נשכח בשגרה אינטנסיבית. עצירה יזומה אחת לתקופה, בין אם מדובר ביום גיבוש ובין אם ביום חשיבה אסטרטגית, אינה בזבוז זמן בלו"ז העמוס, היא מהווה השקעה בחוסן, בחדשנות ובצמיחה ארוכת הטווח של הארגון. זו אסטרטגיה ארגונית שאף מקבלת משנה חשיבות בעולם המאופיין בעומס רב, בשיגרה עמומה ורמה גבוהה של אי וודאות.
