נחת הרוח הארגוני
בחברה מסוימת הגדירו כי עובד מצטיין הוא "עובד שפעל מעבר להגדרת התפקיד ולציפיות הארגוניות ועונה על שלושה מרכיבי ההצטיינות: (1) ייזום רעיונות וכיווני פעולה חדשים אשר הוטמעו בארגון (2) מהווה דוגמה אישית והשפעה חיובית על הסביבה, (3) מילוי התפקיד באופן יוצא דופן – מגיע להישגים מקצועיים מרשימים, מגלה פרואקטיביות בסימון יעדים חדשים, מעוד
כן בחידושים ומאתגר את העבודה מתוך שאיפה לשיפור מתמיד וצמיחה".
הגדרה זו מעלה השאלה – מהי מצוינות ארגונית? האם אינה נמדדת רק בהשגה יוצאת דופן של יעדים מוגדרים, אלא יש לה גם ביטוי רחב יותר הכולל מאמץ עקבי, יוזמה, מחויבות והשפעה חיובית על סביבת העבודה?
נראה כי ארגון המעוניין להתמקד גם מעבר לטווח המיידי, נכון שיגדיר מצוינות ארגונית לא רק כהשגת היעדים, אלא כתרבות של לקיחת אחריות, למידה ושיפור והפצת רוח של מחויבות ושיתוף פעולה. בארגון המקדם תרבות זו, נראה יותר יוזמות, מעורבות מעבר לתפקיד הפורמלי, תמיכה בעמיתים, הובלת תהליכים חדשניים, הצעת פתרונות או רעיונות לשיתופי פעולה משמעותיים. תרבות הרואה בכוונה ובדרך ערך לא פחות חשוב מהתוצאה, מקדמת הלכה למעשה את יתרונו היחסי גם אם לא תמיד ניתן לכמת תרומה זו במספרים.
על כך בפרשת השבוע, פרשת ויקרא שם נאמר:
"וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א, ט).
הביטוי "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" חוזר מספר פעמים בהקשר לקורבן (פסוקים יג, יז // פרק ב פסוק ב // פרק ג, פסוק ו וכו'). רש"י מפרש כי "אִשֵּׁה" – שוחטו לשם האש, כל אשה לשון אש. "רֵיחַ נִיחוֹחַ" – נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָֹה רְצוֹנִי.
נשאלת השאלה, כיצד "רֵיחַ נִיחוֹחַ" מתפרש כנחת רוח? יתר על כן, נראה כי הריח העולה משריפת קורבן אינו הגורם נחת רוח, שכן אין קונצנזוס על היותו ריח בושם ויש אף שיטענו להפך, שריחו כלל אינו נעים. אם כן כאמור, איך גורם ריח זה לנחת רוח?
נראה כי השימוש במונח "ריח" כמטאפורה שנועד להדגיש חשיבות כוונת הלב שבבסיס המעשה. הפרשנים רואים בה עוגן ולאורו מציעים מגוון פרשנויות. נפרט:
עפ"י רש"י נחת הרוח היא של ה' מכך "שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָֹה רְצוֹנִי", כלומר, המעשה שבו אדם פועל בהתאם לרצון ה' ולא רק מתוך רצונותיו האישיים הוא המביא לנחת רוח. לעומתו לפי אונקלוס – נחת הרוח היא של מקריב הקורבן, שקורבנו התקבל ברצון לפני ה'. ולפי הכתב והקבלה – אמנם ריח הבשר נתפס כטוב ונעים, אך אינו המטרה. נחת הרוח נובעת מהצעד הראשון לעתיד הרצוי של בעל הקורבן – שבאמצעות סמליות הקורבן יטיב דרכו וישפר מעשיו.
ואפשר גם להסביר עפ"י מסכת מנחות (דף ק"י): "בעולת בהמה אשה ריח ניחוח לה' ובעולת העוף וגם במנחה – לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים". ערכו של הקורבן הוא רוחני, לכן אינו נמדד על פי שוויו הכספי אלא עפ"י כוונת הלב שבבסיס המעשה. לכן אותה רמה של כוונה יכולה לבוא לידי ביטוי בקורבן יקר כמו פר או כבש וגם בקורבן זול יותר כגון עוף או סולת. הכוונה הפנימית של בעל הקורבן היא שמביאה לנחת רוח – רצונו לעשות רצון קונו.
מכאן שעיקרון נחת הרוח, בעבודת הקורבנות כדוגמא לעשייה אנושית, בא לידי ביטוי כאשר אדם מבכר את רצון האחר על פני רצונו – כשבוחר לשים את טובת הכלל לפני הנוחות האישית, כשפועל מתוך תחושת שליחות וכוונה כנה, מתוך פריזמה רחבה ומחויבות עמוקה ומשמעותית – נוצרת תחושת נחת אמיתית, זהו ריח הניחוח.
'העיקר הכוונה' משקף אם כן, את ערכה של כוונה כנה ומסירות. שכן כאמור גם למאמץ, למחויבות ולרוח שבבסיס העשייה יש חשיבות רבה. הערכה לעובדים שפועלים מעבר לציפיות – מתוך יוזמה, מסירות והשפעה חיובית רוקחת את "ריח הניחוח הארגוני" – ריח של מהות ומשמעות התורמת לא רק להשגת יעדים, אלא מבססת על תרבות של מצוינות, אחריות הדדית, שיתוף פעולה ודוגמה אישית. כשארגון מכיר גם בכוונה ולא רק בתוצאה, מתעצבת תרבות שמובילה להשראה, מחויבות וחדשנות לאורך זמן – והיא המביאה את נחת הרוח הארגוני, בטווח הקצר והארוך כאחד.