לתת ולקבל: כשקרדיט הוא קורבן שלמים

לאחרונה נתקלתי בהמלצה מעניינת ותמוהה לכאורה, ב-2 ספרי ניהול שונים: מורטון מנדל: "ציין את ההישג של האדם כשמגיע לו, כשהדבר ראוי – עשה זאת בכתב. אל תנסה לנכס את ההישג לעצמך". וכן עפ"י ג'ק וולש: "מנהלים יוצרים אמון גם כשהם נותנים קרדיט לעובד כשהוא ראוי לכך. הם לעולם לא יגזלו מעובד את מה שמגיע לו על ידי גניבת רעיון שלו והצגתו כשלהם… אנשים יתנו בכם אמון כל עוד תפגינו גילוי לב, תתנו קרדיט ותישארו מציאותיים".

עד כמה שהמלצות אלה נשמעות טריוויאליות לכאורה, מתן קרדיט למי שמגיע הינו כלל חשוב בניהול, ובכלל ביחסים בין אנשים. אנשים התאמצו, השקיעו, אולי אף הכינו מצגת או דו"ח מקיף או העלו רעיון מבריק – פרגנו להם, לא רק בארבע עיניים אלא גם מול מנהלים ועמיתים. מנגד, הנזק שיגרם מניכוס קרדיט לא לכם עולה לאין שיעור על הרווח שתרוויחו, אם בכלל. האמנם: 'לא חשוב מי אמר ראשון, אלא מי קיבל את הקרדיט?'

על כך בפרשת השבוע, פרשת צו שם נאמר:

"כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם; וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו, לְחָק עוֹלָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ז, לד).

מה טעם הכפילות על כך שהנתינה היא "מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"?

נסביר,

יש להבחין בין סוגי הקורבנות. קורבן שלמים, המתואר כאן: "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה'" (ז, כט), אינו קורבן חובה – אלא נדבה, אדם מביא אותו מיוזמתו מתוך רצון לתרום למקדש. לעומת קורבנות כגון התמיד, עולה וחטאת הבאים לכפר על חטאי האדם, שהם קורבנות חובה.

בקורבן חובה, הכוהנים מקריבים על פי ציווי ה', כחלק מאחריותם במסגרת התפקיד לכן אין הם מקבלים חלקים מהקורבן. אך בקורבן שלמים שאינו חובה והכוהנים עושים רצונו של המקריב, ראוי שגם יקבלו חלקים מהקורבן עבור שרותם. 

מכאן, שהדגש הכפול של "מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" נועד להבטיח שהצדדים יכירו בתרומתו של האחר:

1. "לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": ה' מצווה שחלקים אלה יופרש מכל קורבן – שהכוהנים יכירו בכך שהנתינה באה מהעם.
2. "וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו": את מה שה' מקבל, הוא נותן לכהנים – שהעם יכיר בזכות הכהנים לקבל.

בני ישראל מפרישים לה' וה' מעניק לכוהנים. ניתן היה לחשוב שכיוון שהכהן מקבל מה' את חלקו, אין זו מתנת בני ישראל, לכן שב ומדגיש כי גם לאחר שה' לקח ונתן, נותרת הנתינה "מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

שם הקורבן – שלמים – רומז גם הוא למסר הזה. לא רק שלמות, אלא שלום – הרמוניה. כל הצדדים שותפים ומקבלים חלק מהקורבן: המזבח, הכהן והבעלים. קורבן שלמים מודל לעשייה משותפת בה כל אחד מקבל את חלקו וכל אחד מכיר בתרומת רעהו.

באופן מעניין, עיסוק טכני לכאורה בחלקי קורבנות, מתאר עיקרון ניהולי חשוב: כשנותנים – דעו גם להוקיר,  כשמקבלים – דעו גם  להכיר. עם זאת, במציאות ארגונית המאופיינת ברמה גבוהה של תחרותיות, לעיתים נדמה כי לא תמיד מקפידים על ערכים כגון יושרה וקולגיאליות. נראה כאמור שהתחרותיות להצלחה הופכת את הברור והטריוויאלי להיות קצת עמום. אולי דווקא בתוך עמימות זו, מתחדד העיקרון כי לתת קרדיט כשמגיע – הכרה והוקרה – אינו רק עניין של נימוס ונדיבות, זו מנהיגות שבכוחה לחזק אמון, תחושת ערך ושותפות. מנהיגות של קורבן שלמים – שלום, שלמות, מושלמות.