כשחריגה היא המעשה הנכון

באחד מבתי החולים טכנאי זיהה תקלה קריטית במערכת הניטור של מטופל בטיפול נמרץ. למרות שהנהלים מגדירים כי התערבות טכנאי היא רק באישור רופא או אחות, הוא פעל מיד לתיקון התקלה ובכך נראה שמנע אירוע שעלול היה לסכן חיים.
האם נהג כשורה? שאלה טובה. מה נכון לעשות כאשר עובד מזהה סיכון ממשי הדורש תגובה מיידית אך על מנת לפעול נדרש לחרוג מהנהלים?

לכאורה עולה מהדוגמא כי מדובר בשאלה רטורית. שכן הטכנאי פעל להציל חיים – הוא גילה אחריות, יוזמה ושיקול דעת בתוך המסגרת, גם במחיר של חריגה מהנהלים ומהסמכות המוגדרת לו. עם זאת, לא רק פעולתו דורשת בחינה, אלא גם מחיר ההימנעות מהתערבות ברגע הקריטי. שכן, מה סצנריו החלופי, אילו הטכנאי בחר להיצמד לנהלים ולא לפעול? מה מחיר ציות לנהלים ברגעי חירום שמחייבים נטילת אחריות?

נהלים נועדו להבטיח סדר, בטיחות ויעילות בשיגרה. עם זאת יש מצבי חירום שהקפדה יתירה עליהם מונעת תגובה מהירה וקריטית. האתגר הניהולי טמון בהגדרת גבולות ברורים, בד בבד עם מרחב לשיקול דעת במצבי חירום – כשמחויבות לערכים חשובה לא פחות מציות לכללים. היכולת לפעול באחריות במצבים יוצאי דופן בהם נדרשת תגובה מהירה ויוזמה אמיצה, גם במחיר של חריגה מחושבת מנהלים עשויה להציל ספינה מטביעה. מנהיגות ארגונית נבחנת ביכולת לנהל את המתח בין המסגרת המחייבת לבין מרחב היוזמה. ניהול נכון של גבולות, זה גם לדעת מתי להתגמש.

על כך בפרשת השבוע, פרשת פנחס, שם נאמר:
"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יג).

הביטוי "קִנֵּא לֵא-לֹהָיו" מעורר שאלה, הרי הקב"ה הוא א-לוהי כל העולם, הוא לא שייך רק לפנחס. אנו מברכים ומציינים את מלכותו על כל העולם. אם כן, מה הטעם  לציין "א-לֹהָיו"? וכן מה הטעם שפנחס זוכה לכהונת עולם, לו ולדורות אחריו?

נראה להסביר 2 סיבות משלימות:

• אחריות אישית אקטיבית כשאחרים פסיביים: אדם שחטא לעיתים מתנער מאחריות אישית בכך שתולה את מעשיו באחרים בטענה "גם הוא עשה כך". עשרת הדיברות נאמרו בלשון יחיד (לא תרצח, לא תגנוב), כדי שכל אחד יחשוב שהתורה נתנה לו באופן אישי. פנחס רואה את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור במרכז המחנה – לעיני העם ולעיני הזקנים ומשה ואהרון. היה יכול לומר 'אם הם לא עושים דבר למה להתערב? וכי אני גדול מהם?' פנחס בוחר לא להסתתר מאחורי טענה זו, קם ועושה מעשה, כאילו הוא היחיד שמקנא לא-לוהיו (על פי חומת אש).
• מניע פנימי: פנחס בפעולתו גרם שקינא לא-לוהיו. מצד אחד, מחה נגד מעשה זמרי ומצד שני עשה מעשה כדי לכפר על בני ישראל: "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". רש"י מפרש כי "קִנֵּא לֵא-לֹהָיו" ולא "לא-לוהים" הכוונה 'בשביל א-לוהיו'. בדומה ל-"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי" (במדבר יא, כט), וכן "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן" (זכריה ח). הניסוח מעיד כי פנחס פעל מתוך אחריות אישית ותחושת שליחות מוסרית, כאמור בשביל א-לוהיו.

לאור 2 סיבות עיקריות אלה, זוכה "לבְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" להורות שמעשהו אף מזכה בשכר, שפעל ממניע של "קִנֵּא לֵא-לֹהָיו", לא מתוך כעס או אינטרס, אלא כדי לעצור הידרדרות ולכפר על העם.

גם בארגון נדרש לנהל את המתח בין אכיפה קפדנית על נהלים לבין הצורך ביוזמה אמיצה. נבהיר, שמירה על נהלים היא הכרחית וחריגה מהם לרוב מחייבת התייחסות ברורה ולעיתים אף גינוי. אך במיוחד במצבי קצה, נדרשת מנהיגות שמסוגלת להבחין בין חריגה פזיזה לבין פעולה ערכית  ואחראית שמצילה את המערכת ברגע האמת. מנהיגות מוסרית אמיצה מעוררת השראה, שרואה את טובת הכלל ברגע שבו אין זמן להתייעץ, רק לבחור נכון, כפנחס שזכה לכהונת עולם..