נעים להכיר
על פי תאוריית שני הגורמים של הרצברג, הגורמים המשפיעים על שביעות רצון עובדים שונים מאלו המשפיעים על היעדר שביעות רצון. הרצברג מדגיש כי גורמים חיצוניים כמו שכר, תנאי עבודה ותחושת ביטחון תעסוקתי, אינם יוצרים שביעות רצון אלא מביאים למצב ניטרלי של היעדר חוסר שביעות רצון, כאשר הם מסופקים ברמה מספקת. לעומתם, גורמים פנימיים (=מוטיבציוניים)
כמו הכרה, הערכה, עניין, אתגר ואוטונומיה מקדמים שביעות רצון, מחויבות ומוטיבציה. לגורמים פנימיים יש גם השפעה הפוכה שכן, אי סיפוק צרכים אלה עלול להוביל לתחושות של תסכול ומצוקה.
מכאן שהכרה היא צורך פנימי המהותי לאדם. היא משמשת כחמצן מנטלי המזין את הביטחון העצמי ושביעות הרצון. אדם זוקף קומתו כאשר מתייחסים אליו, מעריכים את עשייתו ומכירים ביכולותיו. לעומת זאת, היעדר הכרה עלול להוביל לירידה בתפקוד, לפגיעה בדימוי העצמי ואף לעזיבה.
מנהל שמכיר בהישגי העובדים ובהשקעתם – בשוטף ובמיוחד מעבר לשוטף, למשל כאשר עובד השלים אבן דרך משמעותית או התמודד בהצלחה עם אתגר מורכב – מחזק את תחושת הערך והשייכות של העובד. מנגד, מנהל שנמנע מלהכיר בהישגי העובדים ובהשקעתם, עלול לתת להם תחושה שהם שקופים ולא מוערכים, מה שעלול לגרום להם לאובדן עניין ותחושת שייכות, אדישות ואפילו עוינות. שכן כאמור, כשאין הכרה בהכרה, בכוחו לשמש כגורם הנעה שלילי.
על הצורך בהכרה בפרשת השבוע, פרשת ויחי שם נאמר:
"כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בראשית, נ, יז).
מדוע הכתוב מציב את המילה "אַחֶיךָ" בין " פֶּשַׁע" לבין "וְחַטָּאתָם" היה יכול לכאורה להתנסח אחרת, למשל "שָׂא נָא פֶּשַׁע וְחַטָּאת אַחֶיךָ"? יתר על כן, האם נעשה גם פשע וגם חטא – אם כן מהם?
על מנת להסביר הפסוק, נרענן ההמשגה. ישנן שלוש דרגות המאופיינות על פי כוונת האדם ולא על פי מהות המעשה:
- חטא – אדם העושה מעשה בשוגג ולא במתכוון.
- עוון – אדם העושה מעשה בכוונה תחילה ואף נהנה מכך.
- פשע – אדם העושה מעשה עם כוונת זדון ומרידה, מעשה להכעיס.
לאור כך, כאשר המעשה מתגלה גם התגובה משתנה בהתאם לכוונה שבבסיס המעשה. בעוד שאדם לרוב יביע חרטה כשמדובר בשוגג, בעוון ופשע כשיש כוונה תחילה, מרידה והנאה, לרוב לא תהיה הבעת חרטה.
מכאן נסביר את הפסוק:
עפ"י הכלי יקר, האחים מכירים שעשו פשע וחטא כלפי יוסף. פשע – שרצו להורגו, עונש לא פרופורציונלי למעשיו. חטא – שמכרוהו לעבד. על מעשה זה האחים מצטדקים וטוענים: "כִּי רָעָה גְמָלוּךָ" – גמול על כך שנהג לספר לאביהם כי הם מזלזלים בבני השפחות, לכן הם רואים צדק במעשה זה (ואשמה מועטה אם בכלל).
ואפשר גם להסביר – יוסף רצה הכרה של האחים בחומרת העוול שנעשה לו – שיבינו שמה שעשו הוא פשע שאין להצדיקו. בתחילה ראובן אומר: "אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד" (מב, כב), בטרמינולוגיה של ראובן המעשה מוגדר כחטא המבטא כאמור, דרגת חומרה נמוכה של המעשה. לאחר מכן, בתקרית הגביע יהודה אומר: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר, וּמַה נִּצְטַדָּק; הָאֱ-לֹהים, מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ" (מד, טז). יהודה משתמש במונח "עֲוֺן" שאמנם חמור מחטא אך נמוך מדרגת הפשע. לעומת זאת, כאן האחים משתמשים בטרמינולוגיה של פשע: "שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ", ורק אז יוסף מקבל את תשובתם ותגובתו: "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו". בכך השלימו האחים תשובתם על מעשיהם.
החוויה הסובייקטיבית של יוסף מבקשת הכרה. הכרה לא רק על עצם הפגיעה אלא גם בחומרתה. לכן הכרה של חטא ועוון מבחינת יוסף אינה נותנת מענה לצורך שלו בהכרה אך כשהאחים מודים בפשע הוא מתפייס ונרגע, שכן ההכרה לה הוא זקוק מקבלת מענה.
על פי הפילוסוף ויליאם ג'יימס "העיקרון העמוק ביותר בטבע האדם הוא התשוקה להיות מוערך". על פי עקרון זה, מנהלים נדרשים להעניק משקל רב ותשומות ניהוליות למתן הכרה כחלק מהמענה למניעים הפנימיים של העובד. הכרה הן להישגים, הן למאמצים המושקעים להשגתם. הכרה אינה רק כלי להוקרה אלא גם מענה לצורך אנושי, התורם לחיזוק תחושת ערך העצמי, השייכות והמחויבות לארגון. נראה אם כן, שטיפוח מיטבי של שביעות רצון עובדים משלב מענה הולם לגורמי הנעה חיצוניים אך בעיקר השקעה רבה ונכונה בגורמי הנעה פנימיים. הצורך האנושי בהכרה ומנגד מחירה של היעדר ההכרה, כפי שבא לידי ביטוי אצל יוסף ואחיו משתקפים גם כיום בשיגרת היומיום הארגוני.
