כסף או ערכים – מה מניע הצלחה ארגונית?
כמעט בכל אתר ארגוני ניתן למצוא עמוד 'הצוות שלנו' המציג את חברי ההנהלה ולעיתים אף את כלל העובדים בארגון. ולא בכדי. ג'ק וולש, לשעבר מנכ"ל ג'נרל אלקטריק, נהג לומר: "אינני רוצה שג'י-אי תהיה ידועה כחברה היצרנית הטובה ביותר, אלא כחברה הטובה ביותר באנשיה". בבסיס אמירה זו משתקפת ההבנה כי יסודות ההצלחה של ארגון טמונים באיכות הכוחות האנושיים שמניעים אותו – האנשים שמנהיגים, מפיחים בו השראה ובונים אותו.
אחת הסיבות לאי הצלחה של מיזוג בין חברות טמון פעמים רבות בפערי תרבות בין הארגונים המתמזגים. נראה כי גם כשהמספרים מסתדרים על הנייר, לרבות פוטנציאל שוק, סינרגיה ורווחים צפויים, המיזוג אינו מצליח, לא פעם בשל "היבטים רכים". האנשים, התרבות והערכים מהווים לעיתים את היתרון התחרותי המשמעותי ביותר של ארגון, אך נראה כי מעט מדי משקל ותשומת לב ניתנים לרכיבים אלה. היבטים שנתפסים כשוליים, לעיתים הם שעושים את ההבדל. מכאן, אם היבטים אלה אינם מקבלים תשומת לב ראויה, הם עלולים להפוך להיות לא כל כך שוליים ובכוחם לגרום לתסכול ארגוני ואף לכישלון.
על כך בפרשת השבוע, פרשת ויקהל שם נאמר:
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת" (שמות לה, ה).
עולה השאלה: מה טעם המילה "מֵאִתְּכֶם" בפסוק, היה יכול לומר "קְחוּ לי תְּרוּמָה" כפי שנאמר קודם: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (כה, ב)?
לפי הזוהר: בתחילה, הציווי לתרומה היה מכוון לכולם: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", כל אדם – כולל הערב רב שעלה עימם ממצרים יכול היה לתרום להקמת המשכן. אך לאחר חטא העגל שנעשה על ידי הערב רב, הציווי שונה כך שהתרומה יכולה להתקבל רק מבני ישראל. זה גם מסביר את תוספת המילים "בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" בפסוק: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם… הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַה" (לה, כט). שכן, ניתן היה להבין מתחילתו של הפסוק שמדובר בתרומה מכל אדם, אלא הוספת המילים "בְנֵי-יִשְׂרָאֵל" מבהירה כי התרומה רק מבני ישראל.
ויתור על תרומות ממקורות שאינם בהלימה ערכית, במיוחד כשמדובר בכסף חיוני, אינו מובן מאליו. אנו לומדים מכך שהצלחה ארגונית אינה תלויה רק בהיקף התרומה – המשאבים והתקציבים, אלא גם בערכים ובמניעים של התורמים, מתוך גישה של "לא בכל מחיר". מכאן שהציווי "מֵאִתְּכֶם" מדגיש: (א) שהתורם צריך להיות מחובר לערכים ולמטרה המשותפת ו-(ב) שהתרומה צריכה להיות מרכוש אישי, לא מגניבה, עושק או גזל, אלא מתוך נדיבות לב ורצון חופשי. יתר על כן, הציווי "יְבִיאֶהָ", עפ"י הנצ"יב בא להדגיש כי התורם יביא את התרומה באופן אישי למשכן ולא על ידי שליח. מכאן "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ" – שאם התרומה נעשית מתוך ערך נדיבות לב וכוונה אמיתית ובוודאי כשאין חובה לתרום, היא נחשבה כתרומה ניכבדת שניתנה על ידי עשיר.
סוגיה זו מזכירה את אחת השאלות בקורסי אתיקה: באיזה ארגון לא תסכים לעבוד? שאלה שנועדה לעורר מחשבה על הערכים האישיים ובעיקר על מה מוגדר עבורנו קו אדום. כאמור, הצלחת ארגון נשענת בעיקר על האנשים המעורבים בו – על ערכיהם, יכולותיהם והתרבות שהם יוצרים. עם זאת, לא פעם ארגונים מתפשרים בגיוס עובדים בשל צורך מידי – יש תפקידים שצריך לאייש ויש עבודה שצריכה להתבצע. לגיוס עובדים שאינם מתאימים לערכים ולתרבות הארגונית ("ערב רב") עלול להיות מחיר בטווח הארוך. שכן, ארגון מצליח נבנה על ידי אנשים המחוברים לליבת החזון, הערכים והייעוד. מה מניע הצלחה ארוכת טווח של ארגון – כסף או ערכים? נראה כי הגישה בנושא זה היא שתבסס את חוסנו ותשתית הצמיחה של הארגון לאורך זמן.