גדלות ודלות
ימים מיוחדים אלה בחברה הישראלית, העלו בי מחשבה לגבי פרדוקס המילה "גדלות". לפי ההגדרה המילונית, מצד אחד מדובר בהצטיינות, בתכונות נעלות ובמעשים גדולים, ומצד שני, גדלות עשויה לבטא גם יהירות, תחושת עליונות והפרזה בערך העצמי. מכאן נראה כי גדלות מוסרית מתבטאת באופן פרדוכסלי לכאורה, באומץ לפעול בענווה – בנכונות להיטיב עם הזולת ולתרום לסביבה. לא כזו שמעמידה אותנו במרכזה.
עפ"י ויקיפדיה, ענווה היא הכרה מאוזנת של האדם בכוחותיו וביכולותיו, לצד כיבוד והערכה של כישורי הזולת. האדם העניו אינו מתנשא על אחרים, אינו מבקש לעצמו תהילה או כבוד, אלא שואף לעשות את המעשים הראויים והרצויים. לא בכדי ענווה היא תכונה ליבתית – לא רק בהיבט מוסרי, אלא גם משום שההכרה במגבלות האישיות והיכולת להיות פתוח ללמידה ושיתוף פעולה מאפשרת לאדם לפעול בצורה מושכלת ומועילה. נראה כי הגדלות אינה נמדדת בגובה הקומה – אלא במה שאתה רואה ממנה.
על כך בפרשות השבוע, תזריע-מצורע, שם נאמר:
"וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו… וּשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֲשֶׁר תַּשִּׂיג, יָדוֹ; וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה" (ויקרא יד, כא-כב).
המצורע ביום טהרתו מביא "שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָה" (יד, י), אך אם המצורע דל, יביא כבש ושני תורים – קורבן פחות יקר.
נשאלת השאלה, מה טעם הלשון הכפולה לכאורה – שכן לאחר שציין "דַּל הוּא", מה טעם להוסיף "וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת", לחילופין יכול היה לומר למשל: "ואם אין ידו משגת", כפי שנאמר אצל היולדת: "וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי שֶׂה" (יב, ח)?
עפ"י פירוש החזקוני יש שני סוגי דלות: (א) דלות פיזית – כפי שפרעה מתאר את חלומו: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת… דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד, וְרַקּוֹת בָּשָׂר" (בראשית מא, יט). (ב) דלות בממון – אדם עני, נטול אמצעים, כמו "אִם דַּל, וְאִם עָשִׁיר" (רות ג, י) וכן, "אַל תִּגְזָל דָּל, כִּי דַל הוּא" (משלי כב, כב). נראה כי הכפילות לכאורה בפסוק, מטרתה להדגיש רובד נוסף של דלות – דלות מוסרית ותודעתית. המצורע, שבגאוותו, לשונו ומעשיו יצר ניכור חברתי, נדרש כעת להכיר בדלותו – לא רק הכלכלית, אלא גם דלות מוסרית ותודעתית ולהביא קורבן צנוע בענווה, מתוך הבנה של מקומו ומגבלותיו. מכאן שתהליך טהרת המצורע וחזרתו לקהילה מותנה לא רק בהבאת קורבן, אלא בעיקר בהכרה אישית-פנימית במגבלותיו האישיות בד בבד, גם הכרה ביכולות ובתרומה של האחר.
שינוי או למידה – אישי או ארגוני, מתחיל בהכרה אמיצה באי-השלמות. גדלות אישית וארגונית היא למעשה הכרה כנה במצב הקיים – גם הכרה בדפוסים לא מקדמים, בצווארי בקבוק, כשלים ובמקום האמיתי בו נמצאים – ללא מסכות או ניסיון לייפות את המציאות.
על אף ש-80% מהאותיות זהות, ההבדל בין דלות לגדלות אינו מתבטא רק באות אלא במהות ותודעה. שכן ההכרה בדלות מוסרית ותודעתית מהווה בסיס חיוני לפיתוח וטיפוח ערך הגדלות.