רוח העשייה

ניהול אינו עניין טכני של ביצוע משימות בצורה יעילה יותר. ניהול טומן בחובו השקעה רבה במגוון תחומים, הרבה מעבר ללב המשימות והיעדים המוגדרים.  שכן ללא השקעה רגשית ואישית במעטפת העשייה: בערכים, בעובדים כמו-גם בעצמך כמנהל, המשימות מאבדות ממשמעותן ומערכן וכתוצאה יהיה קושי רב לעמוד ביעדים המוגדרים. זהו תמצית הניהול והאתגר העיקרי עמו מתמודדים מנהלים רבים.

בהקשר זה, בפרשת השבוע, פרשת אחרי-מות, נאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ:  בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה" (ויקרא ט"ז, ג)

נשאלת השאלה,

לשם מה הפסוק פותח במילה "בזאת"?

הרי, באותה מידה יכול היה להיכתב "ובא אהרון אל הקודש" וכו'.

נסביר,

בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה".

אם כן, כדי לקבל מחילה, מתוך תחושה אמתית של שלמות אישית שאכן האדם עבר תהליך טיהור וזיכוך, עליו לנקוט כאמור, בשלושה הנזכרים לעיל: תשובה, תפילה וצדקה.

חז"ל הגדירו מילים שונות ונרדפות לתיאורם:

תפילה – קול

תשובה – צום

צדקה- ממון

מעניין לראות כי שלושת המושגים הנרדפים: קול-צום-ממון ערכם הגימטרי של כל אחד הוא 136.

קול = 100+6+30= 136

צום = 90+6+40 = 136

ממון = 40+40+6+50 = 136

וביחד סכומם 408.

כמניין "זאת" = 400+1+7 = 408

ללמדנו,

כי אמנם הכהן מבצע, כחלק מעבודתו השוטפת, משימות שגרתיות וטכניות מגוונות כגון: הקרבת קורבנות, הקטרת קטורת ועוד, אך אין די בכך, שכן עליו לנקוט צעדים נוספים כדי שלמשימות הטכניות יהיה משמעות:

קול = תפילה

צום = התבוננות פנימה אל עצמו

ממון = צדקה ודאגה לזולת

רק כהן שנוקט במעשים אלו כלומר: מכיר בבורא, מכיר בחולשותיו ומתקנן ודואג לזולת ובמיוחד לחלש (הזקוק לצדקה) אז יכול לבוא אל הקודש ולזכות ביחס של מחילה עבורו ועבור העם.

שכן הרוח בגב העשייה היא זו שמעניקה למעשה את הערך והמשמעות.

זה נכון לגבי הכהן בבית המקדש וזה נכון גם לגבי היבטים אישיים ומקצועיים מגוונים בימנו אנו.

 

הצטרפו לעשרות המנהלים ובעלי העסקים שנהנים מהניוזלטר של נוגט אסטרטגיות.

הירשמו לקבלת הטיפ השבועי, מאמרים מקצועיים ולעדכונים מהבלוג "תורת הארגונים"